שנה

שנה.
שנה עברה.
שנה שאני בלוגרית, שנה שאני כותבת בלוג בבלוגר.
וואו.... זה מוזר.
הגעתי לפה, בתור אחת שהיתה לה תקופה קשה, והיא היתה בטוחה שהיא נעלמה.
נערה חייכנית, קפיצית, מתלהבת...
אני זוכרת שחיפשתי כינוי. חשבתי על משהו שקשור לזאב...או מלאך שחור... או כל דבר אחר בכיוון.
אבל כשראיתי את החלונית הקטנה של השם משתמש, פשוט כתבתי תיאו.
קסם, הא?
זה היה כינוי של בן שקראתי בבלוג באותה התקופה.
לחפש תמונה היה עוד סיפור משל עצמו, בדקתי כמעט כל תמונה מהתקייה שלי.
וזה היה הרבה...
אבל הציפור הזאת היתה הדבר היחיד שהתאים.
וכמו השם, תכננתי לשנות אותה בהזדמנות הראשונה שתתאפשר לי.
אבל כשעבר הזמן, הם סימנו אותי.
ועכשיו אני לא יכולה להיפרד מהם.
האמת? לא ציפיתי שיגיבו לי.
לא פיתחתי ציפיות.
אבל כתבו לי, ואיחלו לי בהצלחה. אני זוכרת כמה התרגשתי.
תמיד חלמתי על הבלוג המצליח שיש בו המון תגובות, ומעריצים את הסיפור. כאלה קראתי כל החיים שלי. אבל עם כל השינויים שעברתי פה, הבנתי שאני לא צריכה יותר מתגובה אחת.
שכל תגובה היא עולם. כל תגובה היא חיוך.
כל תגובה היא חיוך אמיתי.
דרמטי, הא?

והשתנתי פה. המון.
למדתי דברים שבחיים לא ידעתי שאלמד. לטוב ולרע.
הכרתי אנשים מדהימים שלימדו אותי ככ הרבה.
שיניתי בעצמי ונגעתי בנקודות ככ רחוקות שלא ידעתי שיש בי.
אז אני יודעת, להפסיק להתנצל ולהפסיק לומר תודה.
אני יודעת.
אבל אני בכל זאת רוצה לומר תודה.
כי הכרתי פה אנשים מדהימים. ואני לא אומר מדהימים כי זאת עוד מחמאה מתוקה.
אתם באמת הדהמתם אותי.
ההתכתבות איתכם. התגובות שלכם.
זה....זה וואו.
אני ככ שמחה שזכיתי להכיר אתכם. ככ ככ ככ שמחה!
תודה שהייתם פה כשהייתי צריכה אתכם.
תודה שספגתם את השיעמום הנואש שלי.
תודה שהייתם פה לקבל את ה"בסדר" שלי כי ככה רציתי, גם אם לא היה ככ בסדר. ובכל זאת התעקשתם.
תודה שנתתם לי לא להיות לבד.
וסליחה שהייתי ככ מטומטמת לפעמים. וככ משעממת. וככ חופרת.

כשהגעתי לפה, לא הצלחתי להיפתח. זה היה קצת מוזר, וקצת קשה, וקצת מפחיד.
אבל רציתי להיות חלק.
רציתי להיות חלק ממשהו, חלק מהקבוצה הזאת. חלק מכם.
אז הרבה פעמים עשיתי דברים שאני מתחרטת עליהם.
ואיבדתי את עצמי.
איבדתי אותי בתוך תיאו.
לא הצלחתי לחבר בין שתינו. לא מצאתי את הקשר.
וזה ככ הפחיד אותי.
ופחדתי להיחשף. פחדתי להיפגע. פחדתי ללכת לאיבוד גם כשכבר אבדתי.
אבל שוב, לא הייתי לבד.
אז תודה.

לא חשבתי שאצליח להיות פה שנה.
שנה שלמה, קשה להאמין.
ואני לא יודעת איזה מן בנאדם הייתי אם לא הייתי פה. אם לא הייתי מכירה את בלוגר, ואתכם.
ועכשיו, בלי קשר לבלוגר.
זאת בהחלט היתה שנה קשה. בין הלימודים והקושי, והדודה שחולה, והאמא שמתפרקת, והאחות שהולכת לאיבוד, והאחיות הקטנות שמתרחקות, והאבא שכועס כל הזמן, ואני....
כל המחשבות האינסופיות, הפחדים, המעשים, התהיות, החוזק הפנימי שהייתי צריכה כדי לשמור על אלה שאני אוהבת....
ולא הצלחתי לשמור עליהם.
זאת בהחלט היתה שנה קשה.לא רוצה לחפור, לא רוצה לפרט. 
והשנה הבאה תהיה יותר קשה.
אני לא מאמינה באמת שמישהו קרא את כל זה, אבל תודה אם כן.
רק לראות את מספר האנשים שנכנסו, עשה לי כל כך טוב.
גם אם לא באמת קראתם.
כל כך תודה לכם.
גאד, השתנתי כל כך השנה....