ההיסוס גובר מכרסם בי כשאני ניצבת אל מול ביתו של תומאס.
אז אני נושמת עמוק ונוקשת בעדינות.
אמו פותחת לי את הדלת בחיוך שמתחלף מיד להבעה קרה.
"את עוד חיה?" היא שואלת בסלידה. באותו המבט שנוהגים לקטלג לשקית אשפה שנשלחת לפח.
"אני חושבת" אני מתבדחת. מבפנים אני מתכווצת מהבושה ומההפתעה.
היא שולחת מבט מהיר אל תוך הבית ואז יוצאת וסוגרת אחריה את הדלת.
"אני רוצה שתצאי מפה" היא מסננת.
"מה?"
"אני רוצה שתצאי מפה,מה לא ברור? אני רוצה שתתרחקי מהבן שלי"
אני עדיין לא מבינה.
"אבל...למה?"
"את לא טובה בשבילו. הוא חזר הביתה לפני חמישה ימים ומאז הוא לא יוצא מהחדר שלו. הוא לא מדבר איתי ולא עונה לי והפנים שלו ריקות כשאני נכנסת להכריח אותו לאכול"
המצב הזה מוכר לי מדי,אבל תומאס תמיד היה בא אליי לנחם אותי עם חיוך קצת שבור ותקווה בעיניים.
ועכשיו אני הרסתי אותו.
"אני יודעת,את צודקת-"
"בהתחלה חשבתי שהוא שבור כי נהרגת,הוא לא הפסיק למלמל על כמה שהוא אשם ועל שהרס לך את החיים. ועכשיו הוא מתפרק לי בחדר ואני לא מצליחה להרים אותו.
מעולם לא חיבבתי אותך,ידעתי שהמצב הזה יגיע בסוף.
ידעתי שהוא יתפרק,ידעתי שהוא יבזבז עלייך אתם כל החיים שלו.
הריצות לבית החולים? האור שנעלם כשהוא מגיע הביתה? השינה הקלה שפיתח והמחסור הניכר בה בכללית?
את אשמה בהכל.את הורסת לי את הילד. אז אני לא מבקשת,אני דורשת.
תתרחקי מהבן שלי" היא מסננת מבין שפתיים קפוצות.
"זה מה שבאתי לעשות" ראשי הולם,אני מרגישה כאילו תולעת חופרת אותו מבפנים.
"באתי לתקן את זה. באתי לעזור לו" אני מתחננת שתבין,בדיוק כמו שהתחננה בפניי אחותי הקטנה.
"תעזרי לעצמך,כבר עזרת לו מספיק" ובמילים אילו היא נכנסת הביתה.
אני חוזרת לביתי וקורסת אל המיטה,כל עצמותי כואבות וגבי מאיים לקרוס.
אני יודעת שיש לפניי עוד הרבה עבודה.
אני לא מאמינה שתומאס נעלם. אני צריכה לעזור לו,אני צריכה לתמוך בו. אסור לי לוותר!
הוא לעולם לא וויתר עליי, עם כמה שהייתי קשה, ופסימית, ורכרוכית, וקרה,ובלתי אפשרית.
עכשיו,זה תורי לא לוותר.
אני נוסעת עם אמי לבדיקות ולוחצת את ידה כשהם גונבים מגבי כמות נוספת של מח עצם.
"לא נמאס לך לעשות כל יום את אותו הדבר? לראות בכל בוקר את אותה המרפאהם ואותם האנשים? זה לא משעמם?" אני שואלת את הרופא שמשליך את המחט אל הפח ושולח את המבחנות לבדיקה.
"לפעמים,לא נמאס לך בכל יום ויום לנשום מחדש? זה לא משעמם אותך?" ואז אני מבינה.
וכשהוא יוצא לשוחח עם אמי אני לוחשת,
"לפעמים,דווקא כן"
תומאס בוטש בעפר שליד ביתי כשאנחנו חוזרות הביתה. הוא עוקב אחרינו לחדר ומחכה עד שאשתחל למיטה.
"לא רציתי שתריב עם אמא שלך בגללי" אני לוחשת בתשישות כשאנחנו לבד בחדר והוא לוחץ את ידי.
"לא רבנו בגללך,היא צריכה לקבל אותיכמו שאני.היא צריכה להבין שאני בוגר מספיק כדי לקבל את ההחלטות שלי.כמו עם מי להתחבר ומתי. את לא איזה נרקומנית או שתיינית ואת לא יכולה להזיק לי. היא סתם נלחצת"
"היא לא סתם נלחצת,היא דואגת לך.אתה הבן שלה" אני מתעקשת.
"איך את מרגישה?" הוא חותך את השיחה.
"גן עדן נראה יפה מהנקודה הזו" אני והפסימיות שלי לעולם לא ניפרד.
"ולמה קראת לי?" הוא יודע שהייתה סיבה.
תמיד יש.
"התגעגעתי אלייך" אני עונה בלחישה.
"אני יודעת שטעיתי,אני יודעת שצעקתי עלייך סתם. ויצאתי מטומטמת"
אני משתיקה אותו כשהוא מתחיל למחות,אבל הוא מתעקש ואני מוותרת.
"לא צעקת עליי סתם,הייתי צריך להבין שאת יכולה לבד ואת באמת לא צריכה אותי" אני מנענעת את ראשי.
"לא,תומאס. אני צריכה אותך. אני לא יכולה לשרוד דקה אם אתה כועס עליי,הימים האחרונים הסבירו לי את זה. אני באמת נהנית להיות איתך. ואני צריכה אותך איתי" הוא מחבק אותי ואני מחזירה לו חיבוק.
"את מיוחדת,את יודעת? יש בך משהו מיוחד" אנחנו יושבים כך זמן לא מוגדר.
"לא,אני סתם חולה עלייך" אני קורצת.
"אה,ג'יימי" הוא פותח כשאנחנו מתנתקים.
"תודה" אני חוזרת לחיבוקו בחיוך.
"לא" עיניי נעצמות בחיבה.
"תודה לך" וזוג המילים האילו נשמעות כל כך קטנות ביחס למשמעות שלהן,לסיבה שלהן. אבל הן המעט שאני יכולה לעשות.
תודה לך.
ההיסוס גובר מכרסם בי כשאני ניצבת אל מול ביתו של תומאס.
אז אני נושמת עמוק ונוקשת בעדינות.
אמו פותחת לי את הדלת בחיוך שמתחלף מיד להבעה קרה.
"את עוד חיה?" היא שואלת בסלידה. באותו המבט שנוהגים לקטלג לשקית אשפה שנשלחת לפח.
"אני חושבת" אני מתבדחת. מבפנים אני מתכווצת מהבושה ומההפתעה.
היא שולחת מבט מהיר אל תוך הבית ואז יוצאת וסוגרת אחריה את הדלת.
"אני רוצה שתצאי מפה" היא מסננת.
"מה?"
"אני רוצה שתצאי מפה,מה לא ברור? אני רוצה שתתרחקי מהבן שלי"
אני עדיין לא מבינה.
"אבל...למה?"
"את לא טובה בשבילו. הוא חזר הביתה לפני חמישה ימים ומאז הוא לא יוצא מהחדר שלו. הוא לא מדבר איתי ולא עונה לי והפנים שלו ריקות כשאני נכנסת להכריח אותו לאכול"
המצב הזה מוכר לי מדי,אבל תומאס תמיד היה בא אליי לנחם אותי עם חיוך קצת שבור ותקווה בעיניים.
ועכשיו אני הרסתי אותו.
"אני יודעת,את צודקת-"
"בהתחלה חשבתי שהוא שבור כי נהרגת,הוא לא הפסיק למלמל על כמה שהוא אשם ועל שהרס לך את החיים. ועכשיו הוא מתפרק לי בחדר ואני לא מצליחה להרים אותו.
מעולם לא חיבבתי אותך,ידעתי שהמצב הזה יגיע בסוף.
ידעתי שהוא יתפרק,ידעתי שהוא יבזבז עלייך אתם כל החיים שלו.
הריצות לבית החולים? האור שנעלם כשהוא מגיע הביתה? השינה הקלה שפיתח והמחסור הניכר בה בכללית?
את אשמה בהכל.את הורסת לי את הילד. אז אני לא מבקשת,אני דורשת.
תתרחקי מהבן שלי" היא מסננת מבין שפתיים קפוצות.
"זה מה שבאתי לעשות" ראשי הולם,אני מרגישה כאילו תולעת חופרת אותו מבפנים.
"באתי לתקן את זה. באתי לעזור לו" אני מתחננת שתבין,בדיוק כמו שהתחננה בפניי אחותי הקטנה.
"תעזרי לעצמך,כבר עזרת לו מספיק" ובמילים אילו היא נכנסת הביתה.
אני חוזרת לביתי וקורסת אל המיטה,כל עצמותי כואבות וגבי מאיים לקרוס.
אני יודעת שיש לפניי עוד הרבה עבודה.
אני לא מאמינה שתומאס נעלם. אני צריכה לעזור לו,אני צריכה לתמוך בו. אסור לי לוותר!
הוא לעולם לא וויתר עליי, עם כמה שהייתי קשה, ופסימית, ורכרוכית, וקרה,ובלתי אפשרית.
עכשיו,זה תורי לא לוותר.
אני נוסעת עם אמי לבדיקות ולוחצת את ידה כשהם גונבים מגבי כמות נוספת של מח עצם.
"לא נמאס לך לעשות כל יום את אותו הדבר? לראות בכל בוקר את אותה המרפאהם ואותם האנשים? זה לא משעמם?" אני שואלת את הרופא שמשליך את המחט אל הפח ושולח את המבחנות לבדיקה.
"לפעמים,לא נמאס לך בכל יום ויום לנשום מחדש? זה לא משעמם אותך?" ואז אני מבינה.
וכשהוא יוצא לשוחח עם אמי אני לוחשת,
"לפעמים,דווקא כן"
תומאס בוטש בעפר שליד ביתי כשאנחנו חוזרות הביתה. הוא עוקב אחרינו לחדר ומחכה עד שאשתחל למיטה.
"לא רציתי שתריב עם אמא שלך בגללי" אני לוחשת בתשישות כשאנחנו לבד בחדר והוא לוחץ את ידי.
"לא רבנו בגללך,היא צריכה לקבל אותיכמו שאני.היא צריכה להבין שאני בוגר מספיק כדי לקבל את ההחלטות שלי.כמו עם מי להתחבר ומתי. את לא איזה נרקומנית או שתיינית ואת לא יכולה להזיק לי. היא סתם נלחצת"
"היא לא סתם נלחצת,היא דואגת לך.אתה הבן שלה" אני מתעקשת.
"איך את מרגישה?" הוא חותך את השיחה.
"גן עדן נראה יפה מהנקודה הזו" אני והפסימיות שלי לעולם לא ניפרד.
"ולמה קראת לי?" הוא יודע שהייתה סיבה.
תמיד יש.
"התגעגעתי אלייך" אני עונה בלחישה.
"אני יודעת שטעיתי,אני יודעת שצעקתי עלייך סתם. ויצאתי מטומטמת"
אני משתיקה אותו כשהוא מתחיל למחות,אבל הוא מתעקש ואני מוותרת.
"לא צעקת עליי סתם,הייתי צריך להבין שאת יכולה לבד ואת באמת לא צריכה אותי" אני מנענעת את ראשי.
"לא,תומאס. אני צריכה אותך. אני לא יכולה לשרוד דקה אם אתה כועס עליי,הימים האחרונים הסבירו לי את זה. אני באמת נהנית להיות איתך. ואני צריכה אותך איתי" הוא מחבק אותי ואני מחזירה לו חיבוק.
"את מיוחדת,את יודעת? יש בך משהו מיוחד" אנחנו יושבים כך זמן לא מוגדר.
"לא,אני סתם חולה עלייך" אני קורצת.
"אה,ג'יימי" הוא פותח כשאנחנו מתנתקים.
"תודה" אני חוזרת לחיבוקו בחיוך.
"לא" עיניי נעצמות בחיבה.
"תודה לך" וזוג המילים האילו נשמעות כל כך קטנות ביחס למשמעות שלהן,לסיבה שלהן. אבל הן המעט שאני יכולה לעשות.
תודה לך.