אני מתעוררת בלילה דביקה מזיעה.ראשי מסתובב ואני משבחת את עצמי על שלא בלעתי שום כדור במשך יום שלם.
אולי אני מתחילה להתרפא?
אבל כשהזכרונות חוזרים,הכאב מצטרף אליהם ומסמא את עיני עד שאני לא מסוגלת לראות כלום.
אני משתחלת למיטה ומהדקת את ראשי בין היד והכרית.מתחננת שהסבל ייפסק.
באגרוף הנוסף ששלחתי אתמול אל הקיר,שברתי שתיים מן האצבעות שלי.ולכן אני לא מסוגלת להזיז עכשיו את היד.
אני תוהה אם אפשר למות מכאב פנימי,אך אם היה אפשר הייתי כבר צריכה להתהפך בקבר עשרות פעמים.
תחת השמיכה אני רועדת. חם לי וקר לי שוב יחד.
"אני רוצה תשובות.אני רוצה שתעני לי" אני אומרת כשפני בכרית וקולי מתעמעם.
אני יודעת שהיא שם,אני מרגישה אותה.כמו חודרת אל תת המודע שלי וזורחת שם.
"אני רוצה שתגידי לי מה אני עושה לא נכון.תגידי לי איך להעלים את הכאב הזה!" אני מתחננת.
מבטה נחמץ. "אני לא יכולה. זה דברים שאת צריכה להבין בעצמך,אבל אני יכולה לתת לך את הכלים למצוא את התשובות"
"אני צריכה תשובות,ג'יימי. אני לא מסוגלת לחשוב עכשיו" ראשי הולם ואני שוב חוששת להתפרק.
"אני מצטערת.אני לא יכולה" השלווה התמידית שלה מהולה בצער.
"אז תובילי אותי,אני כולי שלך" אין לי ברירה אחרת,אני לא יכולה להמשיך ככה.
"בסדר.למה את רוצה למות?" הישירות שלה מפתיעה אותי לרגע.
"כי העולם הזה מתיש מדי" אני לוחשת בכנות ומתרוממת לישיבה,פוגשת לראשונה היום במבטה.
"מה מתיש בעולם הזה?" היא מתישבת לידי ואוחזת בזוג ידיי,אני מבחינה שהיא אוהבת לעשות את זה.
"הכל. ההתמודדות,הקושי,העומס...הכאב" עיניי מוצאות לפתע נקודה ממש מעניינת בקיר.
"זה בסדר,את לא חייבת להסתכל עליי.אני מתה,לא אכפת לי" היא מושכת בכתפיה.
"מתי לא היה לך את כל זה? את זוכרת תקופה שבה לא היה לך את כל הקושי הזה,את כל הכאב?" אני מהנהנת.
"את ההוכחה לכך"
"אז את חושבת שהמחלה שלך היא זאת שתכריע אם תחיי או לא" היא מסכמת.
"בסופו של דבר"
"כן,בסופו של דבר כן. אבל את לא מתכוונת להילחם בשביל להמשיך לחיות?"
"לא. למה לי? בשביל הכאב הזה?" אני נאבקת בגל נוסף ששולח הלב שלי אל מחזור הדם.
"הכאב הזה,מוכיח שאת חיה. הכאב הזה יעבור בסופו של דבר אם רק תבחרי בדרך הנכונה.הכאב הזה, הוא מה שמחשל אותך לקראת העתיד שלך" היא לוחצת את אצבעותיי בתחינה אילמת. היא מתחננת שאבין.
"העתיד שלי עומד להסתיים בפחות משבועיים,ג'יי" אני עונה בריקנות.
"אז אני מוכנה לוותר על החיים ועל הכאב,את מוכנה בבקשה לגלות לי מה הדרך הנכונה?" היא נאנחת ומנסה שביל אחר.
"נסי להיזכר בעוד תקופה שבה לא כאב לך"
אני חושבת כמה רגעים ולבסוף עונה: "כששתיתי,בנשף".
"קרוב" היא משתדלת להכניס קצת הגיון למוח העיקש שלי.
אני מתכווצת תחת זיכרון נוסף. "למה את מתכווצת?" היא שואלת.
"כי כואב לי" אנקה נתקעת בגרוני.
"ולמה כואב לך? על מה את חושבת?" היא מלטפת את גבי בניחום. התנועה הזו מעבירה בי זיכרון נוסף.
כשבכיתי באותו לילה,ידו של לוקאס ליטפה את גבי בדיוק באותה התנועה.
"לוקאס..." אני מייבבת.
"כשהייתי עם לוקאס לא כאב לי. כשהייתי עם תומאס הוא הנעים לי את הזמן וכך התעלמתי מהכאב" קולי לא עולה על לחישה חנוקה.
"נו...את רואה?"
"מה אני רואה,ג'יימי? כן,אני רואה שטוב לי איתם. אבל אני פשוט לא יכולה לחזור אליהם,עד כמה שזה נראה קל" עיניי מוצפות בדמעות ואני מליטה את פניי בין ידיי.
"למה זה לא קל? תסבירי לי,אני לא מבינה" היא מלטפת את ראשי.
"זה בלתי אפשרי.... הם ייפגעו אחר כך,יכאב להם בגללי!" אני מטיחה את ידי בלוח ליבי ופולטת אנקה כאובה.
"ועכשיו לא כואב להם? לא כואב לך? תראי לאן התדרדרת! את עם יד שבורה,לא אוכלת,לא שותה,את לא יוצאת מהחדר שלך,את כל היום בוכה ואת סובלת! את מתעללת בעצמך,ג'יימי!"
"אני גם ככה גוססת,אין לי בשביל מה להישאר. זה לא מגיע לי,נסיכה. ונכון,עכשיו כואב להם. אבל זה כאב קטן לעומת העתיד" אני מסבירה בקול סדוק.
השמש מציצה מבין העננים ולאט לאט שולחת את קרניה הקטנות אל החלון ומעבירה ריבוע אור צהוב שמטפס על המיטה.
"ומי אמר לך? את חושבת שייכאב להם יותר לדעת שאת מדממת למוות בחדר שלך בגלל שהם לא יכלו לשנות את זה? או שהיית איתם ונהנית עד הרגע האחרון? תנהגי בהגיון" דבריה מקבלים לפתע אור שונה בלילה.
"אז את אומרת שאני צריכה להעמיד פנים שטוב לי כדי שיהיה להם טוב?" אני מנסה להבין.
"את לא חייבת להעמיד פנים" היא לוחשת בחיוך ונעלמת.
המפלצת תמשיך לדהור לעברי,ולצפות בה מתקרבת אליי בשאגות לא תגרום לזמן לעצור או להקל על הכאב של מישהו.
לא שלי,לא של לוקאס,לא של תומאס ולא של ההורים שלי.
אני יכולה לכסות אותה,להסתיר אותה תחת דברים אחרים.
אופטימיות לא מאפיינת אותי,נכון?
אני מניחה שזה לא טוב להתעלם מבעיות.צריך להתעמת איתן,לפתור אותן. אבל לפעמים,המשחק כבר נוצח מראש.מישהו מלמעלה רימה. וכל שנותר לעשות הוא לגלות את הבעיה המרכזית.
מטרתו של המלך הלבן היא להפיל את המלך השחור,אבל צריך לזכור שיש גם סוס,צריח והמון חיילים קטנים ונאמנים.
לא המחלה היא שעצרה אותי,אלא הפחד.
ואיתו אני צריכה להתמודד.
אולי אני מתחילה להתרפא?
אבל כשהזכרונות חוזרים,הכאב מצטרף אליהם ומסמא את עיני עד שאני לא מסוגלת לראות כלום.
אני משתחלת למיטה ומהדקת את ראשי בין היד והכרית.מתחננת שהסבל ייפסק.
באגרוף הנוסף ששלחתי אתמול אל הקיר,שברתי שתיים מן האצבעות שלי.ולכן אני לא מסוגלת להזיז עכשיו את היד.
אני תוהה אם אפשר למות מכאב פנימי,אך אם היה אפשר הייתי כבר צריכה להתהפך בקבר עשרות פעמים.
תחת השמיכה אני רועדת. חם לי וקר לי שוב יחד.
"אני רוצה תשובות.אני רוצה שתעני לי" אני אומרת כשפני בכרית וקולי מתעמעם.
אני יודעת שהיא שם,אני מרגישה אותה.כמו חודרת אל תת המודע שלי וזורחת שם.
"אני רוצה שתגידי לי מה אני עושה לא נכון.תגידי לי איך להעלים את הכאב הזה!" אני מתחננת.
מבטה נחמץ. "אני לא יכולה. זה דברים שאת צריכה להבין בעצמך,אבל אני יכולה לתת לך את הכלים למצוא את התשובות"
"אני צריכה תשובות,ג'יימי. אני לא מסוגלת לחשוב עכשיו" ראשי הולם ואני שוב חוששת להתפרק.
"אני מצטערת.אני לא יכולה" השלווה התמידית שלה מהולה בצער.
"אז תובילי אותי,אני כולי שלך" אין לי ברירה אחרת,אני לא יכולה להמשיך ככה.
"בסדר.למה את רוצה למות?" הישירות שלה מפתיעה אותי לרגע.
"כי העולם הזה מתיש מדי" אני לוחשת בכנות ומתרוממת לישיבה,פוגשת לראשונה היום במבטה.
"מה מתיש בעולם הזה?" היא מתישבת לידי ואוחזת בזוג ידיי,אני מבחינה שהיא אוהבת לעשות את זה.
"הכל. ההתמודדות,הקושי,העומס...הכאב" עיניי מוצאות לפתע נקודה ממש מעניינת בקיר.
"זה בסדר,את לא חייבת להסתכל עליי.אני מתה,לא אכפת לי" היא מושכת בכתפיה.
"מתי לא היה לך את כל זה? את זוכרת תקופה שבה לא היה לך את כל הקושי הזה,את כל הכאב?" אני מהנהנת.
"את ההוכחה לכך"
"אז את חושבת שהמחלה שלך היא זאת שתכריע אם תחיי או לא" היא מסכמת.
"בסופו של דבר"
"כן,בסופו של דבר כן. אבל את לא מתכוונת להילחם בשביל להמשיך לחיות?"
"לא. למה לי? בשביל הכאב הזה?" אני נאבקת בגל נוסף ששולח הלב שלי אל מחזור הדם.
"הכאב הזה,מוכיח שאת חיה. הכאב הזה יעבור בסופו של דבר אם רק תבחרי בדרך הנכונה.הכאב הזה, הוא מה שמחשל אותך לקראת העתיד שלך" היא לוחצת את אצבעותיי בתחינה אילמת. היא מתחננת שאבין.
"העתיד שלי עומד להסתיים בפחות משבועיים,ג'יי" אני עונה בריקנות.
"אז אני מוכנה לוותר על החיים ועל הכאב,את מוכנה בבקשה לגלות לי מה הדרך הנכונה?" היא נאנחת ומנסה שביל אחר.
"נסי להיזכר בעוד תקופה שבה לא כאב לך"
אני חושבת כמה רגעים ולבסוף עונה: "כששתיתי,בנשף".
"קרוב" היא משתדלת להכניס קצת הגיון למוח העיקש שלי.
אני מתכווצת תחת זיכרון נוסף. "למה את מתכווצת?" היא שואלת.
"כי כואב לי" אנקה נתקעת בגרוני.
"ולמה כואב לך? על מה את חושבת?" היא מלטפת את גבי בניחום. התנועה הזו מעבירה בי זיכרון נוסף.
כשבכיתי באותו לילה,ידו של לוקאס ליטפה את גבי בדיוק באותה התנועה.
"לוקאס..." אני מייבבת.
"כשהייתי עם לוקאס לא כאב לי. כשהייתי עם תומאס הוא הנעים לי את הזמן וכך התעלמתי מהכאב" קולי לא עולה על לחישה חנוקה.
"נו...את רואה?"
"מה אני רואה,ג'יימי? כן,אני רואה שטוב לי איתם. אבל אני פשוט לא יכולה לחזור אליהם,עד כמה שזה נראה קל" עיניי מוצפות בדמעות ואני מליטה את פניי בין ידיי.
"למה זה לא קל? תסבירי לי,אני לא מבינה" היא מלטפת את ראשי.
"זה בלתי אפשרי.... הם ייפגעו אחר כך,יכאב להם בגללי!" אני מטיחה את ידי בלוח ליבי ופולטת אנקה כאובה.
"ועכשיו לא כואב להם? לא כואב לך? תראי לאן התדרדרת! את עם יד שבורה,לא אוכלת,לא שותה,את לא יוצאת מהחדר שלך,את כל היום בוכה ואת סובלת! את מתעללת בעצמך,ג'יימי!"
"אני גם ככה גוססת,אין לי בשביל מה להישאר. זה לא מגיע לי,נסיכה. ונכון,עכשיו כואב להם. אבל זה כאב קטן לעומת העתיד" אני מסבירה בקול סדוק.
השמש מציצה מבין העננים ולאט לאט שולחת את קרניה הקטנות אל החלון ומעבירה ריבוע אור צהוב שמטפס על המיטה.
"ומי אמר לך? את חושבת שייכאב להם יותר לדעת שאת מדממת למוות בחדר שלך בגלל שהם לא יכלו לשנות את זה? או שהיית איתם ונהנית עד הרגע האחרון? תנהגי בהגיון" דבריה מקבלים לפתע אור שונה בלילה.
"אז את אומרת שאני צריכה להעמיד פנים שטוב לי כדי שיהיה להם טוב?" אני מנסה להבין.
"את לא חייבת להעמיד פנים" היא לוחשת בחיוך ונעלמת.
המפלצת תמשיך לדהור לעברי,ולצפות בה מתקרבת אליי בשאגות לא תגרום לזמן לעצור או להקל על הכאב של מישהו.
לא שלי,לא של לוקאס,לא של תומאס ולא של ההורים שלי.
אני יכולה לכסות אותה,להסתיר אותה תחת דברים אחרים.
אופטימיות לא מאפיינת אותי,נכון?
אני מניחה שזה לא טוב להתעלם מבעיות.צריך להתעמת איתן,לפתור אותן. אבל לפעמים,המשחק כבר נוצח מראש.מישהו מלמעלה רימה. וכל שנותר לעשות הוא לגלות את הבעיה המרכזית.
מטרתו של המלך הלבן היא להפיל את המלך השחור,אבל צריך לזכור שיש גם סוס,צריח והמון חיילים קטנים ונאמנים.
לא המחלה היא שעצרה אותי,אלא הפחד.
ואיתו אני צריכה להתמודד.
אני מתחילה בירידה לקומה התחתונה. ומקבלת חיבוק בשניה שרגלי פוגשת במדרגה האחרונה. "את בסדר,ג'יימי? אוי,כל כך דאגתי לך! לא אכלת כלום! אני יודעת שאת לא אוהבת שאני דואגת לך,אבל-"
"זה בסדר" אני קוטעת את דבריה בחיבוק מוחץ.
טב,יחסית אלי הוא היה מוחץ.
"אני אוהבת שאת דואגת לי ככה" אני מוסיפה בקריצה.
"בסדר,מתוקה שלי" היא מגישה לי את האוכל במבט זהיר ומגישה כוס שוקו.
"בוקר טוב לשתי היפייפיות שלי" שפתיו של אבי נושקות לקודקודי.
"בוקר טוב,אבא" אני עונה בחיוך רחב.
זה באמת בוקר טוב.
הוא נעצר לשניה ואז נושק גם לאמי.
הוא מהסס,אני מבחינה בהיסוס הזה אבל מחכה שיאזור אומץ. אבל בסוף הוא מוותר עליו ומסתובב לשתות את הקפה של הבוקר.
אני מחליטה לתת לו דחיפה קטנה ושולחת אליו משפט אופטימי נוסף מלווה בחיוך רחב יותר.
"אני אוהב אותך עם המצב רוח הזה" הוא אומר לבסוף.
"גם אני אוהבת אותי עם המצב רוח הזה" אני פולטת כתגובה לא צפויה.
והחיוך ששניהם שולחים אליי גורם לי להרגיש חום שמתפשט באיברי הקפואים ומתחיל להפשיר אותם.
אולי סוף סוף אני מתחילה להחלים?
"זה בסדר" אני קוטעת את דבריה בחיבוק מוחץ.
טב,יחסית אלי הוא היה מוחץ.
"אני אוהבת שאת דואגת לי ככה" אני מוסיפה בקריצה.
"בסדר,מתוקה שלי" היא מגישה לי את האוכל במבט זהיר ומגישה כוס שוקו.
"בוקר טוב לשתי היפייפיות שלי" שפתיו של אבי נושקות לקודקודי.
"בוקר טוב,אבא" אני עונה בחיוך רחב.
זה באמת בוקר טוב.
הוא נעצר לשניה ואז נושק גם לאמי.
הוא מהסס,אני מבחינה בהיסוס הזה אבל מחכה שיאזור אומץ. אבל בסוף הוא מוותר עליו ומסתובב לשתות את הקפה של הבוקר.
אני מחליטה לתת לו דחיפה קטנה ושולחת אליו משפט אופטימי נוסף מלווה בחיוך רחב יותר.
"אני אוהב אותך עם המצב רוח הזה" הוא אומר לבסוף.
"גם אני אוהבת אותי עם המצב רוח הזה" אני פולטת כתגובה לא צפויה.
והחיוך ששניהם שולחים אליי גורם לי להרגיש חום שמתפשט באיברי הקפואים ומתחיל להפשיר אותם.
אולי סוף סוף אני מתחילה להחלים?
אני מתעוררת בלילה דביקה מזיעה.ראשי מסתובב ואני משבחת את עצמי על שלא בלעתי שום כדור במשך יום שלם.
אולי אני מתחילה להתרפא?
אבל כשהזכרונות חוזרים,הכאב מצטרף אליהם ומסמא את עיני עד שאני לא מסוגלת לראות כלום.
אני משתחלת למיטה ומהדקת את ראשי בין היד והכרית.מתחננת שהסבל ייפסק.
באגרוף הנוסף ששלחתי אתמול אל הקיר,שברתי שתיים מן האצבעות שלי.ולכן אני לא מסוגלת להזיז עכשיו את היד.
אני תוהה אם אפשר למות מכאב פנימי,אך אם היה אפשר הייתי כבר צריכה להתהפך בקבר עשרות פעמים.
תחת השמיכה אני רועדת. חם לי וקר לי שוב יחד.
"אני רוצה תשובות.אני רוצה שתעני לי" אני אומרת כשפני בכרית וקולי מתעמעם.
אני יודעת שהיא שם,אני מרגישה אותה.כמו חודרת אל תת המודע שלי וזורחת שם.
"אני רוצה שתגידי לי מה אני עושה לא נכון.תגידי לי איך להעלים את הכאב הזה!" אני מתחננת.
מבטה נחמץ. "אני לא יכולה. זה דברים שאת צריכה להבין בעצמך,אבל אני יכולה לתת לך את הכלים למצוא את התשובות"
"אני צריכה תשובות,ג'יימי. אני לא מסוגלת לחשוב עכשיו" ראשי הולם ואני שוב חוששת להתפרק.
"אני מצטערת.אני לא יכולה" השלווה התמידית שלה מהולה בצער.
"אז תובילי אותי,אני כולי שלך" אין לי ברירה אחרת,אני לא יכולה להמשיך ככה.
"בסדר.למה את רוצה למות?" הישירות שלה מפתיעה אותי לרגע.
"כי העולם הזה מתיש מדי" אני לוחשת בכנות ומתרוממת לישיבה,פוגשת לראשונה היום במבטה.
"מה מתיש בעולם הזה?" היא מתישבת לידי ואוחזת בזוג ידיי,אני מבחינה שהיא אוהבת לעשות את זה.
"הכל. ההתמודדות,הקושי,העומס...הכאב" עיניי מוצאות לפתע נקודה ממש מעניינת בקיר.
"זה בסדר,את לא חייבת להסתכל עליי.אני מתה,לא אכפת לי" היא מושכת בכתפיה.
"מתי לא היה לך את כל זה? את זוכרת תקופה שבה לא היה לך את כל הקושי הזה,את כל הכאב?" אני מהנהנת.
"את ההוכחה לכך"
"אז את חושבת שהמחלה שלך היא זאת שתכריע אם תחיי או לא" היא מסכמת.
"בסופו של דבר"
"כן,בסופו של דבר כן. אבל את לא מתכוונת להילחם בשביל להמשיך לחיות?"
"לא. למה לי? בשביל הכאב הזה?" אני נאבקת בגל נוסף ששולח הלב שלי אל מחזור הדם.
"הכאב הזה,מוכיח שאת חיה. הכאב הזה יעבור בסופו של דבר אם רק תבחרי בדרך הנכונה.הכאב הזה, הוא מה שמחשל אותך לקראת העתיד שלך" היא לוחצת את אצבעותיי בתחינה אילמת. היא מתחננת שאבין.
"העתיד שלי עומד להסתיים בפחות משבועיים,ג'יי" אני עונה בריקנות.
"אז אני מוכנה לוותר על החיים ועל הכאב,את מוכנה בבקשה לגלות לי מה הדרך הנכונה?" היא נאנחת ומנסה שביל אחר.
"נסי להיזכר בעוד תקופה שבה לא כאב לך"
אני חושבת כמה רגעים ולבסוף עונה: "כששתיתי,בנשף".
"קרוב" היא משתדלת להכניס קצת הגיון למוח העיקש שלי.
אני מתכווצת תחת זיכרון נוסף. "למה את מתכווצת?" היא שואלת.
"כי כואב לי" אנקה נתקעת בגרוני.
"ולמה כואב לך? על מה את חושבת?" היא מלטפת את גבי בניחום. התנועה הזו מעבירה בי זיכרון נוסף.
כשבכיתי באותו לילה,ידו של לוקאס ליטפה את גבי בדיוק באותה התנועה.
"לוקאס..." אני מייבבת.
"כשהייתי עם לוקאס לא כאב לי. כשהייתי עם תומאס הוא הנעים לי את הזמן וכך התעלמתי מהכאב" קולי לא עולה על לחישה חנוקה.
"נו...את רואה?"
"מה אני רואה,ג'יימי? כן,אני רואה שטוב לי איתם. אבל אני פשוט לא יכולה לחזור אליהם,עד כמה שזה נראה קל" עיניי מוצפות בדמעות ואני מליטה את פניי בין ידיי.
"למה זה לא קל? תסבירי לי,אני לא מבינה" היא מלטפת את ראשי.
"זה בלתי אפשרי.... הם ייפגעו אחר כך,יכאב להם בגללי!" אני מטיחה את ידי בלוח ליבי ופולטת אנקה כאובה.
"ועכשיו לא כואב להם? לא כואב לך? תראי לאן התדרדרת! את עם יד שבורה,לא אוכלת,לא שותה,את לא יוצאת מהחדר שלך,את כל היום בוכה ואת סובלת! את מתעללת בעצמך,ג'יימי!"
"אני גם ככה גוססת,אין לי בשביל מה להישאר. זה לא מגיע לי,נסיכה. ונכון,עכשיו כואב להם. אבל זה כאב קטן לעומת העתיד" אני מסבירה בקול סדוק.
השמש מציצה מבין העננים ולאט לאט שולחת את קרניה הקטנות אל החלון ומעבירה ריבוע אור צהוב שמטפס על המיטה.
"ומי אמר לך? את חושבת שייכאב להם יותר לדעת שאת מדממת למוות בחדר שלך בגלל שהם לא יכלו לשנות את זה? או שהיית איתם ונהנית עד הרגע האחרון? תנהגי בהגיון" דבריה מקבלים לפתע אור שונה בלילה.
"אז את אומרת שאני צריכה להעמיד פנים שטוב לי כדי שיהיה להם טוב?" אני מנסה להבין.
"את לא חייבת להעמיד פנים" היא לוחשת בחיוך ונעלמת.
המפלצת תמשיך לדהור לעברי,ולצפות בה מתקרבת אליי בשאגות לא תגרום לזמן לעצור או להקל על הכאב של מישהו.
לא שלי,לא של לוקאס,לא של תומאס ולא של ההורים שלי.
אני יכולה לכסות אותה,להסתיר אותה תחת דברים אחרים.
אופטימיות לא מאפיינת אותי,נכון?
אני מניחה שזה לא טוב להתעלם מבעיות.צריך להתעמת איתן,לפתור אותן. אבל לפעמים,המשחק כבר נוצח מראש.מישהו מלמעלה רימה. וכל שנותר לעשות הוא לגלות את הבעיה המרכזית.
מטרתו של המלך הלבן היא להפיל את המלך השחור,אבל צריך לזכור שיש גם סוס,צריח והמון חיילים קטנים ונאמנים.
לא המחלה היא שעצרה אותי,אלא הפחד.
ואיתו אני צריכה להתמודד.
אולי אני מתחילה להתרפא?
אבל כשהזכרונות חוזרים,הכאב מצטרף אליהם ומסמא את עיני עד שאני לא מסוגלת לראות כלום.
אני משתחלת למיטה ומהדקת את ראשי בין היד והכרית.מתחננת שהסבל ייפסק.
באגרוף הנוסף ששלחתי אתמול אל הקיר,שברתי שתיים מן האצבעות שלי.ולכן אני לא מסוגלת להזיז עכשיו את היד.
אני תוהה אם אפשר למות מכאב פנימי,אך אם היה אפשר הייתי כבר צריכה להתהפך בקבר עשרות פעמים.
תחת השמיכה אני רועדת. חם לי וקר לי שוב יחד.
"אני רוצה תשובות.אני רוצה שתעני לי" אני אומרת כשפני בכרית וקולי מתעמעם.
אני יודעת שהיא שם,אני מרגישה אותה.כמו חודרת אל תת המודע שלי וזורחת שם.
"אני רוצה שתגידי לי מה אני עושה לא נכון.תגידי לי איך להעלים את הכאב הזה!" אני מתחננת.
מבטה נחמץ. "אני לא יכולה. זה דברים שאת צריכה להבין בעצמך,אבל אני יכולה לתת לך את הכלים למצוא את התשובות"
"אני צריכה תשובות,ג'יימי. אני לא מסוגלת לחשוב עכשיו" ראשי הולם ואני שוב חוששת להתפרק.
"אני מצטערת.אני לא יכולה" השלווה התמידית שלה מהולה בצער.
"אז תובילי אותי,אני כולי שלך" אין לי ברירה אחרת,אני לא יכולה להמשיך ככה.
"בסדר.למה את רוצה למות?" הישירות שלה מפתיעה אותי לרגע.
"כי העולם הזה מתיש מדי" אני לוחשת בכנות ומתרוממת לישיבה,פוגשת לראשונה היום במבטה.
"מה מתיש בעולם הזה?" היא מתישבת לידי ואוחזת בזוג ידיי,אני מבחינה שהיא אוהבת לעשות את זה.
"הכל. ההתמודדות,הקושי,העומס...הכאב" עיניי מוצאות לפתע נקודה ממש מעניינת בקיר.
"זה בסדר,את לא חייבת להסתכל עליי.אני מתה,לא אכפת לי" היא מושכת בכתפיה.
"מתי לא היה לך את כל זה? את זוכרת תקופה שבה לא היה לך את כל הקושי הזה,את כל הכאב?" אני מהנהנת.
"את ההוכחה לכך"
"אז את חושבת שהמחלה שלך היא זאת שתכריע אם תחיי או לא" היא מסכמת.
"בסופו של דבר"
"כן,בסופו של דבר כן. אבל את לא מתכוונת להילחם בשביל להמשיך לחיות?"
"לא. למה לי? בשביל הכאב הזה?" אני נאבקת בגל נוסף ששולח הלב שלי אל מחזור הדם.
"הכאב הזה,מוכיח שאת חיה. הכאב הזה יעבור בסופו של דבר אם רק תבחרי בדרך הנכונה.הכאב הזה, הוא מה שמחשל אותך לקראת העתיד שלך" היא לוחצת את אצבעותיי בתחינה אילמת. היא מתחננת שאבין.
"העתיד שלי עומד להסתיים בפחות משבועיים,ג'יי" אני עונה בריקנות.
"אז אני מוכנה לוותר על החיים ועל הכאב,את מוכנה בבקשה לגלות לי מה הדרך הנכונה?" היא נאנחת ומנסה שביל אחר.
"נסי להיזכר בעוד תקופה שבה לא כאב לך"
אני חושבת כמה רגעים ולבסוף עונה: "כששתיתי,בנשף".
"קרוב" היא משתדלת להכניס קצת הגיון למוח העיקש שלי.
אני מתכווצת תחת זיכרון נוסף. "למה את מתכווצת?" היא שואלת.
"כי כואב לי" אנקה נתקעת בגרוני.
"ולמה כואב לך? על מה את חושבת?" היא מלטפת את גבי בניחום. התנועה הזו מעבירה בי זיכרון נוסף.
כשבכיתי באותו לילה,ידו של לוקאס ליטפה את גבי בדיוק באותה התנועה.
"לוקאס..." אני מייבבת.
"כשהייתי עם לוקאס לא כאב לי. כשהייתי עם תומאס הוא הנעים לי את הזמן וכך התעלמתי מהכאב" קולי לא עולה על לחישה חנוקה.
"נו...את רואה?"
"מה אני רואה,ג'יימי? כן,אני רואה שטוב לי איתם. אבל אני פשוט לא יכולה לחזור אליהם,עד כמה שזה נראה קל" עיניי מוצפות בדמעות ואני מליטה את פניי בין ידיי.
"למה זה לא קל? תסבירי לי,אני לא מבינה" היא מלטפת את ראשי.
"זה בלתי אפשרי.... הם ייפגעו אחר כך,יכאב להם בגללי!" אני מטיחה את ידי בלוח ליבי ופולטת אנקה כאובה.
"ועכשיו לא כואב להם? לא כואב לך? תראי לאן התדרדרת! את עם יד שבורה,לא אוכלת,לא שותה,את לא יוצאת מהחדר שלך,את כל היום בוכה ואת סובלת! את מתעללת בעצמך,ג'יימי!"
"אני גם ככה גוססת,אין לי בשביל מה להישאר. זה לא מגיע לי,נסיכה. ונכון,עכשיו כואב להם. אבל זה כאב קטן לעומת העתיד" אני מסבירה בקול סדוק.
השמש מציצה מבין העננים ולאט לאט שולחת את קרניה הקטנות אל החלון ומעבירה ריבוע אור צהוב שמטפס על המיטה.
"ומי אמר לך? את חושבת שייכאב להם יותר לדעת שאת מדממת למוות בחדר שלך בגלל שהם לא יכלו לשנות את זה? או שהיית איתם ונהנית עד הרגע האחרון? תנהגי בהגיון" דבריה מקבלים לפתע אור שונה בלילה.
"אז את אומרת שאני צריכה להעמיד פנים שטוב לי כדי שיהיה להם טוב?" אני מנסה להבין.
"את לא חייבת להעמיד פנים" היא לוחשת בחיוך ונעלמת.
המפלצת תמשיך לדהור לעברי,ולצפות בה מתקרבת אליי בשאגות לא תגרום לזמן לעצור או להקל על הכאב של מישהו.
לא שלי,לא של לוקאס,לא של תומאס ולא של ההורים שלי.
אני יכולה לכסות אותה,להסתיר אותה תחת דברים אחרים.
אופטימיות לא מאפיינת אותי,נכון?
אני מניחה שזה לא טוב להתעלם מבעיות.צריך להתעמת איתן,לפתור אותן. אבל לפעמים,המשחק כבר נוצח מראש.מישהו מלמעלה רימה. וכל שנותר לעשות הוא לגלות את הבעיה המרכזית.
מטרתו של המלך הלבן היא להפיל את המלך השחור,אבל צריך לזכור שיש גם סוס,צריח והמון חיילים קטנים ונאמנים.
לא המחלה היא שעצרה אותי,אלא הפחד.
ואיתו אני צריכה להתמודד.
אני מתחילה בירידה לקומה התחתונה. ומקבלת חיבוק בשניה שרגלי פוגשת במדרגה האחרונה. "את בסדר,ג'יימי? אוי,כל כך דאגתי לך! לא אכלת כלום! אני יודעת שאת לא אוהבת שאני דואגת לך,אבל-"
"זה בסדר" אני קוטעת את דבריה בחיבוק מוחץ.
טב,יחסית אלי הוא היה מוחץ.
"אני אוהבת שאת דואגת לי ככה" אני מוסיפה בקריצה.
"בסדר,מתוקה שלי" היא מגישה לי את האוכל במבט זהיר ומגישה כוס שוקו.
"בוקר טוב לשתי היפייפיות שלי" שפתיו של אבי נושקות לקודקודי.
"בוקר טוב,אבא" אני עונה בחיוך רחב.
זה באמת בוקר טוב.
הוא נעצר לשניה ואז נושק גם לאמי.
הוא מהסס,אני מבחינה בהיסוס הזה אבל מחכה שיאזור אומץ. אבל בסוף הוא מוותר עליו ומסתובב לשתות את הקפה של הבוקר.
אני מחליטה לתת לו דחיפה קטנה ושולחת אליו משפט אופטימי נוסף מלווה בחיוך רחב יותר.
"אני אוהב אותך עם המצב רוח הזה" הוא אומר לבסוף.
"גם אני אוהבת אותי עם המצב רוח הזה" אני פולטת כתגובה לא צפויה.
והחיוך ששניהם שולחים אליי גורם לי להרגיש חום שמתפשט באיברי הקפואים ומתחיל להפשיר אותם.
אולי סוף סוף אני מתחילה להחלים?
"זה בסדר" אני קוטעת את דבריה בחיבוק מוחץ.
טב,יחסית אלי הוא היה מוחץ.
"אני אוהבת שאת דואגת לי ככה" אני מוסיפה בקריצה.
"בסדר,מתוקה שלי" היא מגישה לי את האוכל במבט זהיר ומגישה כוס שוקו.
"בוקר טוב לשתי היפייפיות שלי" שפתיו של אבי נושקות לקודקודי.
"בוקר טוב,אבא" אני עונה בחיוך רחב.
זה באמת בוקר טוב.
הוא נעצר לשניה ואז נושק גם לאמי.
הוא מהסס,אני מבחינה בהיסוס הזה אבל מחכה שיאזור אומץ. אבל בסוף הוא מוותר עליו ומסתובב לשתות את הקפה של הבוקר.
אני מחליטה לתת לו דחיפה קטנה ושולחת אליו משפט אופטימי נוסף מלווה בחיוך רחב יותר.
"אני אוהב אותך עם המצב רוח הזה" הוא אומר לבסוף.
"גם אני אוהבת אותי עם המצב רוח הזה" אני פולטת כתגובה לא צפויה.
והחיוך ששניהם שולחים אליי גורם לי להרגיש חום שמתפשט באיברי הקפואים ומתחיל להפשיר אותם.
אולי סוף סוף אני מתחילה להחלים?