"הכל בסדר..." אני ממלמלת.
אני מתחננת לידיו של לוקאס,לחיוכו של תומאס ומרגישה את היבבה המתעוררת בקרבי.יבבה שתהפוך לכאב בלתי נשלט.כאב בלתי ניתן לעצירה.
מהר,ובלי לחשוב הרבה,אני דוחפת זוג כדורים לגרוני. מקווה לעבור את היום הזה בשלום.
כשאני קורסת אל המקלחת ופותחת את המיים אני כבר לא פה. אני מרחפת.
אני מחממת את המיים כדי ליצור אדים על קיר המקלחת השקוף.
"אנשים ששותים כדי להטביע את יגונם,צריכים לדעת שהיגון יודע לשחות" אני כותבת. כמה שניות לאחר מכן המשפט נעלם תחת שכבת אדים נוספת.
אני תוהה מה יקרה אם אעלם לי. אם אטבע כאן תחת זרם המיים ואעלם מפה.
איזה מסר אשאיר אחריי?
גוף מצולק ורזה עם מנת משככי כאבים מוגברת בדם,וזיכרון של חיוך מזויף.
אבל המחשבה שאמי תצטרך להרים אותי מהאמבטיה כדי לעשות לי את ההחיאה מרתיעה אותי.
"שכחת אותי" אני שומעת לחישה.
"לא. לא שכחתי" אני מתכחשת.
היא עומדת שם,עם השמלה המצועצעת והמבט מלא התקווה שנעלם זמן רב כל כך לפני היום. תחת טרנינגים רחבים מדי וכשלונות גדולים מדיי.
הדמעות שוב זולגות,אך הן מתמזגות עם המיים.אני יושבת על השרפרף במקלחת ותוהה באיזה גיל נהייתי חלשה מכדי להתקלח בלעדיו.
"אל תשקרי לי,בבקשה. זה מספיק קשה גם בלי זה' היא צודקת,שכחתי אותה. נלחמתי בשבילה ועכשיו גם היא תסבול.
"אנ מצטערת" אני אומרת.
"אני לא צריכה את הסליחה הזאת,אני כבר מתה.היא לא תעזור לי עכשיו.אני רוצה שתצטערי על זה" היא מתעקשת.
"אני מצטערת על זה,קטנה. כל רגע ורגע מהחיים שלי.." אני לוחשת.
"לא את לא.את בכלל לא יודעת על מה אני מדברת" היא משלבת את זרועותיה על חזה.
היא שוב צודקת. אין לי שמץ של מושג.
"אני רוצה שתצטערי על הימים האחרונים.אני רוצה שתפסיקי לבלוע את הדברים המרים האלה כדי להתמודד עם הכאב! אני רוצה שתפסיקי למות!" היא צועקת עליי.אני מתכווצת תחת זרם המיים.
"את עוד קטנה,יש לך עוד כל כך הרבה ללמוד.." קולי בקושי נשמע.
"הפעם את זאת שטועה.הפעם,את זאת שנשאר לה מה ללמוד" ובמילים אילו היא נעלמת.
כאילו מעולם לא היתה פה.
אני סוגרת את המיים ומתעטפת בחלוק המגבת.
הישיבה על אדן החלון מרעננת.אני יכולה לשכוח מהכאב לכמה רגעים,לדחות את הכדורים,לנשום קצת אויר.
אבל השמיים ריקות מציפורים,ואפילו השמש כבר לא זוהרת כבעבר.הדמעות נוטפות על הסנטר ואני מבינה,שעליי להתחיל להתמודד עם הכאב.
כי בסופו של דבר הכדורים ייגמרו,ואני אהיה חייבת להמשיך לשרוד כדי לרצות את ההורים שלי.
"היי,ג'יימי.אני יודעת שאת לא רוצה לדבר.אבל האוכל שלך פה,בסדר?" אני לא מגיבה והיא נעלמת.
"להתעלם ממנה לא יגרום לכאב שלה להיעלם" אני שומעת לחישה.אבל אני לא מסתובבת.
"אולי לא בטווח הקרוב,אבל לטווח הרחוק כן" אני מסננת.
"את שוב טועה" קול העדין כאילו שר את המילים.
"אני תמיד טועה. עכשיו,לשם שינוי,אני מנסה לעשות את הדבר הנכון ואת מפריעה לי" קולי מתנחשל לעברה בארסיות.
"אני לא מפריעה לך" היא לוחשת.
"למה את פה,ג'יימי?" נמאס לי לשתוק עוד.אני רוצה ממנה תשובות.
"כי את קראת לי"
"אני לא- אוח,עזבי. למה באת? מה את צריכה?" אני מנסה שוב.
"אני לא צריכה כלום.זאת את שצריכה" היא מושכת בכתפיה ומלטפת את השמיכה הרכה.
"מה אני צריכה?" אני הולכת בשביל אחריה,מנסה להבין את כוונתה.
"את צריכה תמיכה. את צריכה עזרה. למרות שאת חושבת שאת חזקה,ועד כמה שזה נכון,את עדיין צריכה את זה" אני נושפת בבוז.
"אני ילדה מתה. מה אכפת לך לפרוק קצת אצל ילדה מתה?" יש הגיון בדבריה,אבל אני לא מסוגלת.
אני פשוט לא מסוגלת.
"קדימה,את חזקה. את מסוגלת" היא מושיטה אליי את ידיה. אני מסתובבת בחזרה אל הדף.
העט חורט עליו ומגיר ממנו דיו רב.
"אני רוצה לישון,צאי מפה" אני מסננת.
"ביקשתי שלא תשקרי לי"
"אז מה? אז מה אם ביקשת?! חייתי בין אנשים מתים כל החיים שלי! אל תצפי ליחס שונה מהם בגלל שאת כבר מתה ולא גוססת! את זכית למות,אני עוד לא. אני נענשת עכשיו,אני סובלת,אני סופרת את הדקות לגאולה שלי!
אני משקרת לכולם,ג'יימי. לכולם! את יכולה לבקש כמה שאת רוצה!
אולי שם למעלה,בשמיים,יש איזה סנטה קלאוס שמחלק לכם את המשאלות שלכם על פי המילה 'בבקשה' ואיזה אמא חמודה עם חיוך ענקי ותלתלים יפים כאלה שמחנכת אתכם שהעולם וורוד ושצריך לחייך כל הזמן. אבל הנה העובדות,זה העולם האמיתי!
כאן אין פיות עם אבקה קסומה שגורמת לך לעוף,כאן אנחנו סובלים.כאן אנחנו עוברים בשקט את הימים ומחכים שהכאב ייעלם זמנית!
כאן,הבקשות הן כלום!" אני מתפרצת עליה.
היא מתכווצת תחת מבטי.
"אני לא רוצה שתמותי" היא אומרת בשקט.
"זאת עוד אחת מהעובדות. אני גוססת,ג'יימי.פשוט תקבלי את זה כבר" אני מגלגלת את עיניי.
"אני יודעת,את גוססת. את רק גוססת" היא עוצמת עיניים.
"מה?"
"את רק גוססת, את עוד לא מתה" עיניה היפות לא נפקחות.
"זה מה שנורא בכל הענין הזה,אני פשוט רוצה שתצאי מפה. בבקשה" אני לוחשת.
"אני היא את,ג'יימי. את לא רוצה שאלך. את רוצה שאני יישאר ושלוקאס יבוא ויחבק אותך ושתומאס יחייך ושהכל יהיה בסדר. את רוצה שהעתיד ישתנה.
את כל הזמן אומרת שהכללים כבר נכתבו מראש ושאין מה לשנות.ואת טוענת שאת סובלת עכשיו כדי לנסות לשנות את העתיד אבל האמת היא שאת מנסה להעניש את עצמך על מה שעשית עד עכשיו.
את חושבת שאם תתרחקי מהם אז המצב אחר כך יהיה יותר טוב,שיכאב להם פחות כי יהיה להם פחות מה לאבד.
את שוב טועה"
במקרים אחרים זה היה יכול להיות מרגיז,אבל הפעם זה פשוט עייף אותי.
לא רציתי לשמוע אותה כי צדקתי,לא טעיתי. אבל משהו בתוכי ניסה לגרום לי להיפתח.
"אני מתחננת.תצאי מפה.." אני לוחשת.
"אני אוהבת אותך,ג'יימי. גם את צריכה לנסות את זה" היא מחקה את לחישתי.
אצבעותיה נעלמות ואז גם רגליה.
"לנסות מה?" אני שואלת.
"לאהוב את עצמך. לאהוב את ג'יימי" ואז היא עוברת דרך החלון ונעלמת.
זה לא נכון,זה לא יכול להיות נכון.
אבל אז אני שואלת את עצמי,בעצם,למה שילדה מתה תשקר?
אני מתחננת לידיו של לוקאס,לחיוכו של תומאס ומרגישה את היבבה המתעוררת בקרבי.יבבה שתהפוך לכאב בלתי נשלט.כאב בלתי ניתן לעצירה.
מהר,ובלי לחשוב הרבה,אני דוחפת זוג כדורים לגרוני. מקווה לעבור את היום הזה בשלום.
כשאני קורסת אל המקלחת ופותחת את המיים אני כבר לא פה. אני מרחפת.
אני מחממת את המיים כדי ליצור אדים על קיר המקלחת השקוף.
"אנשים ששותים כדי להטביע את יגונם,צריכים לדעת שהיגון יודע לשחות" אני כותבת. כמה שניות לאחר מכן המשפט נעלם תחת שכבת אדים נוספת.
אני תוהה מה יקרה אם אעלם לי. אם אטבע כאן תחת זרם המיים ואעלם מפה.
איזה מסר אשאיר אחריי?
גוף מצולק ורזה עם מנת משככי כאבים מוגברת בדם,וזיכרון של חיוך מזויף.
אבל המחשבה שאמי תצטרך להרים אותי מהאמבטיה כדי לעשות לי את ההחיאה מרתיעה אותי.
"שכחת אותי" אני שומעת לחישה.
"לא. לא שכחתי" אני מתכחשת.
היא עומדת שם,עם השמלה המצועצעת והמבט מלא התקווה שנעלם זמן רב כל כך לפני היום. תחת טרנינגים רחבים מדי וכשלונות גדולים מדיי.
הדמעות שוב זולגות,אך הן מתמזגות עם המיים.אני יושבת על השרפרף במקלחת ותוהה באיזה גיל נהייתי חלשה מכדי להתקלח בלעדיו.
"אל תשקרי לי,בבקשה. זה מספיק קשה גם בלי זה' היא צודקת,שכחתי אותה. נלחמתי בשבילה ועכשיו גם היא תסבול.
"אנ מצטערת" אני אומרת.
"אני לא צריכה את הסליחה הזאת,אני כבר מתה.היא לא תעזור לי עכשיו.אני רוצה שתצטערי על זה" היא מתעקשת.
"אני מצטערת על זה,קטנה. כל רגע ורגע מהחיים שלי.." אני לוחשת.
"לא את לא.את בכלל לא יודעת על מה אני מדברת" היא משלבת את זרועותיה על חזה.
היא שוב צודקת. אין לי שמץ של מושג.
"אני רוצה שתצטערי על הימים האחרונים.אני רוצה שתפסיקי לבלוע את הדברים המרים האלה כדי להתמודד עם הכאב! אני רוצה שתפסיקי למות!" היא צועקת עליי.אני מתכווצת תחת זרם המיים.
"את עוד קטנה,יש לך עוד כל כך הרבה ללמוד.." קולי בקושי נשמע.
"הפעם את זאת שטועה.הפעם,את זאת שנשאר לה מה ללמוד" ובמילים אילו היא נעלמת.
כאילו מעולם לא היתה פה.
אני סוגרת את המיים ומתעטפת בחלוק המגבת.
הישיבה על אדן החלון מרעננת.אני יכולה לשכוח מהכאב לכמה רגעים,לדחות את הכדורים,לנשום קצת אויר.
אבל השמיים ריקות מציפורים,ואפילו השמש כבר לא זוהרת כבעבר.הדמעות נוטפות על הסנטר ואני מבינה,שעליי להתחיל להתמודד עם הכאב.
כי בסופו של דבר הכדורים ייגמרו,ואני אהיה חייבת להמשיך לשרוד כדי לרצות את ההורים שלי.
"היי,ג'יימי.אני יודעת שאת לא רוצה לדבר.אבל האוכל שלך פה,בסדר?" אני לא מגיבה והיא נעלמת.
"להתעלם ממנה לא יגרום לכאב שלה להיעלם" אני שומעת לחישה.אבל אני לא מסתובבת.
"אולי לא בטווח הקרוב,אבל לטווח הרחוק כן" אני מסננת.
"את שוב טועה" קול העדין כאילו שר את המילים.
"אני תמיד טועה. עכשיו,לשם שינוי,אני מנסה לעשות את הדבר הנכון ואת מפריעה לי" קולי מתנחשל לעברה בארסיות.
"אני לא מפריעה לך" היא לוחשת.
"למה את פה,ג'יימי?" נמאס לי לשתוק עוד.אני רוצה ממנה תשובות.
"כי את קראת לי"
"אני לא- אוח,עזבי. למה באת? מה את צריכה?" אני מנסה שוב.
"אני לא צריכה כלום.זאת את שצריכה" היא מושכת בכתפיה ומלטפת את השמיכה הרכה.
"מה אני צריכה?" אני הולכת בשביל אחריה,מנסה להבין את כוונתה.
"את צריכה תמיכה. את צריכה עזרה. למרות שאת חושבת שאת חזקה,ועד כמה שזה נכון,את עדיין צריכה את זה" אני נושפת בבוז.
"אני ילדה מתה. מה אכפת לך לפרוק קצת אצל ילדה מתה?" יש הגיון בדבריה,אבל אני לא מסוגלת.
אני פשוט לא מסוגלת.
"קדימה,את חזקה. את מסוגלת" היא מושיטה אליי את ידיה. אני מסתובבת בחזרה אל הדף.
העט חורט עליו ומגיר ממנו דיו רב.
"אני רוצה לישון,צאי מפה" אני מסננת.
"ביקשתי שלא תשקרי לי"
"אז מה? אז מה אם ביקשת?! חייתי בין אנשים מתים כל החיים שלי! אל תצפי ליחס שונה מהם בגלל שאת כבר מתה ולא גוססת! את זכית למות,אני עוד לא. אני נענשת עכשיו,אני סובלת,אני סופרת את הדקות לגאולה שלי!
אני משקרת לכולם,ג'יימי. לכולם! את יכולה לבקש כמה שאת רוצה!
אולי שם למעלה,בשמיים,יש איזה סנטה קלאוס שמחלק לכם את המשאלות שלכם על פי המילה 'בבקשה' ואיזה אמא חמודה עם חיוך ענקי ותלתלים יפים כאלה שמחנכת אתכם שהעולם וורוד ושצריך לחייך כל הזמן. אבל הנה העובדות,זה העולם האמיתי!
כאן אין פיות עם אבקה קסומה שגורמת לך לעוף,כאן אנחנו סובלים.כאן אנחנו עוברים בשקט את הימים ומחכים שהכאב ייעלם זמנית!
כאן,הבקשות הן כלום!" אני מתפרצת עליה.
היא מתכווצת תחת מבטי.
"אני לא רוצה שתמותי" היא אומרת בשקט.
"זאת עוד אחת מהעובדות. אני גוססת,ג'יימי.פשוט תקבלי את זה כבר" אני מגלגלת את עיניי.
"אני יודעת,את גוססת. את רק גוססת" היא עוצמת עיניים.
"מה?"
"את רק גוססת, את עוד לא מתה" עיניה היפות לא נפקחות.
"זה מה שנורא בכל הענין הזה,אני פשוט רוצה שתצאי מפה. בבקשה" אני לוחשת.
"אני היא את,ג'יימי. את לא רוצה שאלך. את רוצה שאני יישאר ושלוקאס יבוא ויחבק אותך ושתומאס יחייך ושהכל יהיה בסדר. את רוצה שהעתיד ישתנה.
את כל הזמן אומרת שהכללים כבר נכתבו מראש ושאין מה לשנות.ואת טוענת שאת סובלת עכשיו כדי לנסות לשנות את העתיד אבל האמת היא שאת מנסה להעניש את עצמך על מה שעשית עד עכשיו.
את חושבת שאם תתרחקי מהם אז המצב אחר כך יהיה יותר טוב,שיכאב להם פחות כי יהיה להם פחות מה לאבד.
את שוב טועה"
במקרים אחרים זה היה יכול להיות מרגיז,אבל הפעם זה פשוט עייף אותי.
לא רציתי לשמוע אותה כי צדקתי,לא טעיתי. אבל משהו בתוכי ניסה לגרום לי להיפתח.
"אני מתחננת.תצאי מפה.." אני לוחשת.
"אני אוהבת אותך,ג'יימי. גם את צריכה לנסות את זה" היא מחקה את לחישתי.
אצבעותיה נעלמות ואז גם רגליה.
"לנסות מה?" אני שואלת.
"לאהוב את עצמך. לאהוב את ג'יימי" ואז היא עוברת דרך החלון ונעלמת.
זה לא נכון,זה לא יכול להיות נכון.
אבל אז אני שואלת את עצמי,בעצם,למה שילדה מתה תשקר?
סתם כי במקרה היה לי זמן וריגשתם אותי ככ עם התגובות:)
כשאני מתעוררת מסיוט נוסף,אני מזיעה ומלח הדמעות נדבק על לחיי."הכל בסדר..." אני ממלמלת.
אני מתחננת לידיו של לוקאס,לחיוכו של תומאס ומרגישה את היבבה המתעוררת בקרבי.יבבה שתהפוך לכאב בלתי נשלט.כאב בלתי ניתן לעצירה.
מהר,ובלי לחשוב הרבה,אני דוחפת זוג כדורים לגרוני. מקווה לעבור את היום הזה בשלום.
כשאני קורסת אל המקלחת ופותחת את המיים אני כבר לא פה. אני מרחפת.
אני מחממת את המיים כדי ליצור אדים על קיר המקלחת השקוף.
"אנשים ששותים כדי להטביע את יגונם,צריכים לדעת שהיגון יודע לשחות" אני כותבת. כמה שניות לאחר מכן המשפט נעלם תחת שכבת אדים נוספת.
אני תוהה מה יקרה אם אעלם לי. אם אטבע כאן תחת זרם המיים ואעלם מפה.
איזה מסר אשאיר אחריי?
גוף מצולק ורזה עם מנת משככי כאבים מוגברת בדם,וזיכרון של חיוך מזויף.
אבל המחשבה שאמי תצטרך להרים אותי מהאמבטיה כדי לעשות לי את ההחיאה מרתיעה אותי.
"שכחת אותי" אני שומעת לחישה.
"לא. לא שכחתי" אני מתכחשת.
היא עומדת שם,עם השמלה המצועצעת והמבט מלא התקווה שנעלם זמן רב כל כך לפני היום. תחת טרנינגים רחבים מדי וכשלונות גדולים מדיי.
הדמעות שוב זולגות,אך הן מתמזגות עם המיים.אני יושבת על השרפרף במקלחת ותוהה באיזה גיל נהייתי חלשה מכדי להתקלח בלעדיו.
"אל תשקרי לי,בבקשה. זה מספיק קשה גם בלי זה' היא צודקת,שכחתי אותה. נלחמתי בשבילה ועכשיו גם היא תסבול.
"אנ מצטערת" אני אומרת.
"אני לא צריכה את הסליחה הזאת,אני כבר מתה.היא לא תעזור לי עכשיו.אני רוצה שתצטערי על זה" היא מתעקשת.
"אני מצטערת על זה,קטנה. כל רגע ורגע מהחיים שלי.." אני לוחשת.
"לא את לא.את בכלל לא יודעת על מה אני מדברת" היא משלבת את זרועותיה על חזה.
היא שוב צודקת. אין לי שמץ של מושג.
"אני רוצה שתצטערי על הימים האחרונים.אני רוצה שתפסיקי לבלוע את הדברים המרים האלה כדי להתמודד עם הכאב! אני רוצה שתפסיקי למות!" היא צועקת עליי.אני מתכווצת תחת זרם המיים.
"את עוד קטנה,יש לך עוד כל כך הרבה ללמוד.." קולי בקושי נשמע.
"הפעם את זאת שטועה.הפעם,את זאת שנשאר לה מה ללמוד" ובמילים אילו היא נעלמת.
כאילו מעולם לא היתה פה.
אני סוגרת את המיים ומתעטפת בחלוק המגבת.
הישיבה על אדן החלון מרעננת.אני יכולה לשכוח מהכאב לכמה רגעים,לדחות את הכדורים,לנשום קצת אויר.
אבל השמיים ריקות מציפורים,ואפילו השמש כבר לא זוהרת כבעבר.הדמעות נוטפות על הסנטר ואני מבינה,שעליי להתחיל להתמודד עם הכאב.
כי בסופו של דבר הכדורים ייגמרו,ואני אהיה חייבת להמשיך לשרוד כדי לרצות את ההורים שלי.
"היי,ג'יימי.אני יודעת שאת לא רוצה לדבר.אבל האוכל שלך פה,בסדר?" אני לא מגיבה והיא נעלמת.
"להתעלם ממנה לא יגרום לכאב שלה להיעלם" אני שומעת לחישה.אבל אני לא מסתובבת.
"אולי לא בטווח הקרוב,אבל לטווח הרחוק כן" אני מסננת.
"את שוב טועה" קול העדין כאילו שר את המילים.
"אני תמיד טועה. עכשיו,לשם שינוי,אני מנסה לעשות את הדבר הנכון ואת מפריעה לי" קולי מתנחשל לעברה בארסיות.
"אני לא מפריעה לך" היא לוחשת.
"למה את פה,ג'יימי?" נמאס לי לשתוק עוד.אני רוצה ממנה תשובות.
"כי את קראת לי"
"אני לא- אוח,עזבי. למה באת? מה את צריכה?" אני מנסה שוב.
"אני לא צריכה כלום.זאת את שצריכה" היא מושכת בכתפיה ומלטפת את השמיכה הרכה.
"מה אני צריכה?" אני הולכת בשביל אחריה,מנסה להבין את כוונתה.
"את צריכה תמיכה. את צריכה עזרה. למרות שאת חושבת שאת חזקה,ועד כמה שזה נכון,את עדיין צריכה את זה" אני נושפת בבוז.
"אני ילדה מתה. מה אכפת לך לפרוק קצת אצל ילדה מתה?" יש הגיון בדבריה,אבל אני לא מסוגלת.
אני פשוט לא מסוגלת.
"קדימה,את חזקה. את מסוגלת" היא מושיטה אליי את ידיה. אני מסתובבת בחזרה אל הדף.
העט חורט עליו ומגיר ממנו דיו רב.
"אני רוצה לישון,צאי מפה" אני מסננת.
"ביקשתי שלא תשקרי לי"
"אז מה? אז מה אם ביקשת?! חייתי בין אנשים מתים כל החיים שלי! אל תצפי ליחס שונה מהם בגלל שאת כבר מתה ולא גוססת! את זכית למות,אני עוד לא. אני נענשת עכשיו,אני סובלת,אני סופרת את הדקות לגאולה שלי!
אני משקרת לכולם,ג'יימי. לכולם! את יכולה לבקש כמה שאת רוצה!
אולי שם למעלה,בשמיים,יש איזה סנטה קלאוס שמחלק לכם את המשאלות שלכם על פי המילה 'בבקשה' ואיזה אמא חמודה עם חיוך ענקי ותלתלים יפים כאלה שמחנכת אתכם שהעולם וורוד ושצריך לחייך כל הזמן. אבל הנה העובדות,זה העולם האמיתי!
כאן אין פיות עם אבקה קסומה שגורמת לך לעוף,כאן אנחנו סובלים.כאן אנחנו עוברים בשקט את הימים ומחכים שהכאב ייעלם זמנית!
כאן,הבקשות הן כלום!" אני מתפרצת עליה.
היא מתכווצת תחת מבטי.
"אני לא רוצה שתמותי" היא אומרת בשקט.
"זאת עוד אחת מהעובדות. אני גוססת,ג'יימי.פשוט תקבלי את זה כבר" אני מגלגלת את עיניי.
"אני יודעת,את גוססת. את רק גוססת" היא עוצמת עיניים.
"מה?"
"את רק גוססת, את עוד לא מתה" עיניה היפות לא נפקחות.
"זה מה שנורא בכל הענין הזה,אני פשוט רוצה שתצאי מפה. בבקשה" אני לוחשת.
"אני היא את,ג'יימי. את לא רוצה שאלך. את רוצה שאני יישאר ושלוקאס יבוא ויחבק אותך ושתומאס יחייך ושהכל יהיה בסדר. את רוצה שהעתיד ישתנה.
את כל הזמן אומרת שהכללים כבר נכתבו מראש ושאין מה לשנות.ואת טוענת שאת סובלת עכשיו כדי לנסות לשנות את העתיד אבל האמת היא שאת מנסה להעניש את עצמך על מה שעשית עד עכשיו.
את חושבת שאם תתרחקי מהם אז המצב אחר כך יהיה יותר טוב,שיכאב להם פחות כי יהיה להם פחות מה לאבד.
את שוב טועה"
במקרים אחרים זה היה יכול להיות מרגיז,אבל הפעם זה פשוט עייף אותי.
לא רציתי לשמוע אותה כי צדקתי,לא טעיתי. אבל משהו בתוכי ניסה לגרום לי להיפתח.
"אני מתחננת.תצאי מפה.." אני לוחשת.
"אני אוהבת אותך,ג'יימי. גם את צריכה לנסות את זה" היא מחקה את לחישתי.
אצבעותיה נעלמות ואז גם רגליה.
"לנסות מה?" אני שואלת.
"לאהוב את עצמך. לאהוב את ג'יימי" ואז היא עוברת דרך החלון ונעלמת.
זה לא נכון,זה לא יכול להיות נכון.
אבל אז אני שואלת את עצמי,בעצם,למה שילדה מתה תשקר?
אני מתחננת לידיו של לוקאס,לחיוכו של תומאס ומרגישה את היבבה המתעוררת בקרבי.יבבה שתהפוך לכאב בלתי נשלט.כאב בלתי ניתן לעצירה.
מהר,ובלי לחשוב הרבה,אני דוחפת זוג כדורים לגרוני. מקווה לעבור את היום הזה בשלום.
כשאני קורסת אל המקלחת ופותחת את המיים אני כבר לא פה. אני מרחפת.
אני מחממת את המיים כדי ליצור אדים על קיר המקלחת השקוף.
"אנשים ששותים כדי להטביע את יגונם,צריכים לדעת שהיגון יודע לשחות" אני כותבת. כמה שניות לאחר מכן המשפט נעלם תחת שכבת אדים נוספת.
אני תוהה מה יקרה אם אעלם לי. אם אטבע כאן תחת זרם המיים ואעלם מפה.
איזה מסר אשאיר אחריי?
גוף מצולק ורזה עם מנת משככי כאבים מוגברת בדם,וזיכרון של חיוך מזויף.
אבל המחשבה שאמי תצטרך להרים אותי מהאמבטיה כדי לעשות לי את ההחיאה מרתיעה אותי.
"שכחת אותי" אני שומעת לחישה.
"לא. לא שכחתי" אני מתכחשת.
היא עומדת שם,עם השמלה המצועצעת והמבט מלא התקווה שנעלם זמן רב כל כך לפני היום. תחת טרנינגים רחבים מדי וכשלונות גדולים מדיי.
הדמעות שוב זולגות,אך הן מתמזגות עם המיים.אני יושבת על השרפרף במקלחת ותוהה באיזה גיל נהייתי חלשה מכדי להתקלח בלעדיו.
"אל תשקרי לי,בבקשה. זה מספיק קשה גם בלי זה' היא צודקת,שכחתי אותה. נלחמתי בשבילה ועכשיו גם היא תסבול.
"אנ מצטערת" אני אומרת.
"אני לא צריכה את הסליחה הזאת,אני כבר מתה.היא לא תעזור לי עכשיו.אני רוצה שתצטערי על זה" היא מתעקשת.
"אני מצטערת על זה,קטנה. כל רגע ורגע מהחיים שלי.." אני לוחשת.
"לא את לא.את בכלל לא יודעת על מה אני מדברת" היא משלבת את זרועותיה על חזה.
היא שוב צודקת. אין לי שמץ של מושג.
"אני רוצה שתצטערי על הימים האחרונים.אני רוצה שתפסיקי לבלוע את הדברים המרים האלה כדי להתמודד עם הכאב! אני רוצה שתפסיקי למות!" היא צועקת עליי.אני מתכווצת תחת זרם המיים.
"את עוד קטנה,יש לך עוד כל כך הרבה ללמוד.." קולי בקושי נשמע.
"הפעם את זאת שטועה.הפעם,את זאת שנשאר לה מה ללמוד" ובמילים אילו היא נעלמת.
כאילו מעולם לא היתה פה.
אני סוגרת את המיים ומתעטפת בחלוק המגבת.
הישיבה על אדן החלון מרעננת.אני יכולה לשכוח מהכאב לכמה רגעים,לדחות את הכדורים,לנשום קצת אויר.
אבל השמיים ריקות מציפורים,ואפילו השמש כבר לא זוהרת כבעבר.הדמעות נוטפות על הסנטר ואני מבינה,שעליי להתחיל להתמודד עם הכאב.
כי בסופו של דבר הכדורים ייגמרו,ואני אהיה חייבת להמשיך לשרוד כדי לרצות את ההורים שלי.
"היי,ג'יימי.אני יודעת שאת לא רוצה לדבר.אבל האוכל שלך פה,בסדר?" אני לא מגיבה והיא נעלמת.
"להתעלם ממנה לא יגרום לכאב שלה להיעלם" אני שומעת לחישה.אבל אני לא מסתובבת.
"אולי לא בטווח הקרוב,אבל לטווח הרחוק כן" אני מסננת.
"את שוב טועה" קול העדין כאילו שר את המילים.
"אני תמיד טועה. עכשיו,לשם שינוי,אני מנסה לעשות את הדבר הנכון ואת מפריעה לי" קולי מתנחשל לעברה בארסיות.
"אני לא מפריעה לך" היא לוחשת.
"למה את פה,ג'יימי?" נמאס לי לשתוק עוד.אני רוצה ממנה תשובות.
"כי את קראת לי"
"אני לא- אוח,עזבי. למה באת? מה את צריכה?" אני מנסה שוב.
"אני לא צריכה כלום.זאת את שצריכה" היא מושכת בכתפיה ומלטפת את השמיכה הרכה.
"מה אני צריכה?" אני הולכת בשביל אחריה,מנסה להבין את כוונתה.
"את צריכה תמיכה. את צריכה עזרה. למרות שאת חושבת שאת חזקה,ועד כמה שזה נכון,את עדיין צריכה את זה" אני נושפת בבוז.
"אני ילדה מתה. מה אכפת לך לפרוק קצת אצל ילדה מתה?" יש הגיון בדבריה,אבל אני לא מסוגלת.
אני פשוט לא מסוגלת.
"קדימה,את חזקה. את מסוגלת" היא מושיטה אליי את ידיה. אני מסתובבת בחזרה אל הדף.
העט חורט עליו ומגיר ממנו דיו רב.
"אני רוצה לישון,צאי מפה" אני מסננת.
"ביקשתי שלא תשקרי לי"
"אז מה? אז מה אם ביקשת?! חייתי בין אנשים מתים כל החיים שלי! אל תצפי ליחס שונה מהם בגלל שאת כבר מתה ולא גוססת! את זכית למות,אני עוד לא. אני נענשת עכשיו,אני סובלת,אני סופרת את הדקות לגאולה שלי!
אני משקרת לכולם,ג'יימי. לכולם! את יכולה לבקש כמה שאת רוצה!
אולי שם למעלה,בשמיים,יש איזה סנטה קלאוס שמחלק לכם את המשאלות שלכם על פי המילה 'בבקשה' ואיזה אמא חמודה עם חיוך ענקי ותלתלים יפים כאלה שמחנכת אתכם שהעולם וורוד ושצריך לחייך כל הזמן. אבל הנה העובדות,זה העולם האמיתי!
כאן אין פיות עם אבקה קסומה שגורמת לך לעוף,כאן אנחנו סובלים.כאן אנחנו עוברים בשקט את הימים ומחכים שהכאב ייעלם זמנית!
כאן,הבקשות הן כלום!" אני מתפרצת עליה.
היא מתכווצת תחת מבטי.
"אני לא רוצה שתמותי" היא אומרת בשקט.
"זאת עוד אחת מהעובדות. אני גוססת,ג'יימי.פשוט תקבלי את זה כבר" אני מגלגלת את עיניי.
"אני יודעת,את גוססת. את רק גוססת" היא עוצמת עיניים.
"מה?"
"את רק גוססת, את עוד לא מתה" עיניה היפות לא נפקחות.
"זה מה שנורא בכל הענין הזה,אני פשוט רוצה שתצאי מפה. בבקשה" אני לוחשת.
"אני היא את,ג'יימי. את לא רוצה שאלך. את רוצה שאני יישאר ושלוקאס יבוא ויחבק אותך ושתומאס יחייך ושהכל יהיה בסדר. את רוצה שהעתיד ישתנה.
את כל הזמן אומרת שהכללים כבר נכתבו מראש ושאין מה לשנות.ואת טוענת שאת סובלת עכשיו כדי לנסות לשנות את העתיד אבל האמת היא שאת מנסה להעניש את עצמך על מה שעשית עד עכשיו.
את חושבת שאם תתרחקי מהם אז המצב אחר כך יהיה יותר טוב,שיכאב להם פחות כי יהיה להם פחות מה לאבד.
את שוב טועה"
במקרים אחרים זה היה יכול להיות מרגיז,אבל הפעם זה פשוט עייף אותי.
לא רציתי לשמוע אותה כי צדקתי,לא טעיתי. אבל משהו בתוכי ניסה לגרום לי להיפתח.
"אני מתחננת.תצאי מפה.." אני לוחשת.
"אני אוהבת אותך,ג'יימי. גם את צריכה לנסות את זה" היא מחקה את לחישתי.
אצבעותיה נעלמות ואז גם רגליה.
"לנסות מה?" אני שואלת.
"לאהוב את עצמך. לאהוב את ג'יימי" ואז היא עוברת דרך החלון ונעלמת.
זה לא נכון,זה לא יכול להיות נכון.
אבל אז אני שואלת את עצמי,בעצם,למה שילדה מתה תשקר?
סתם כי במקרה היה לי זמן וריגשתם אותי ככ עם התגובות:)