הכאב היה בלתי ניתן לעצירה.הוא חנק לי את קנה הנשימה ועיוור אותי עד שלא יכלתי להבחין בין טוב ורע.
הדלת נעולה על מצב קבוע,אני לא אוכלת,ולא שותה.
רק כדורים ומי ברז.
ועוד כדורים.
ועוד.
אני יודעת שזה מזיק לי,אבל לא אכפת לי.כל עוד זה מעלים את הכאב.
אתמול שילחתי את ידי אל הקיר,מתאמצת להוציא את הכאב החוצה.וכשאגרופי פגע בקיר זה כאב.
אבל זה היה כל כך מרטיט,להרגיש כאב שלא נבע מבפנים.רק אחר כך הבנתי מה עשיתי.
אבל כבר נמאס לי להילחם,נמאס לי להתמודד עם הכאב,אני רוצה להרפות. אני רוצה ליפול.
אני רוצה לעמוד על הקצה של הצוק ופשוט לשחרר.לתת לרוח לסחרר אותי ולרקוד את המחול הפראי שלי לכמה שניות מתוקות.
בלי שיחזיקו אותי עם היד למעלה למרות שהם יודעים שהמלחמה כבר נוצחה מראש.
בלי שיראו לי כמה טוב יותר למעלה בין החיים.
בלי שאחיות קטנות ישגעו אותי בלילות כדי שאגשים להן איזושהי בדיחת ילדות נידחת.
אני בטוחה,שאם האל עכשיו מסתכל עליי,וזה רק אם באמת המצב שלו עד כדי כך נואש כי באמת אין לו משהו אחר לעשות,הוא בוודאי צוחק עליי מלמעלה עכשיו.
או מרחם עליי.
ומהצד הכנה של העניין? אני כבר מעדיפה שיצחק.
אני מרחפת ברחבי החדר,בין המיטה לבין החלון.כבר לא מרגישה את הרגליים.
השמיים יפים היום... אני חושבת.
הם ריקים מעננים ואני שולחת אצבע כדי לטעום מהם.אבל לא מצליחה ומחמיצה פנים.
לוקאס היה צוחק. תומאס היה מחבק אותי.
עיניי מתכווצות בכאב,הדמעות מציפות אותן וכמו בין הפעמים הבודדות מזה זמן רב,אני מניחה להן לטפטף ממני והלאה.
עד שכל החדר יתמלא בדמעות ואני אטבע. ואז לא תישאר יותר ג'יימי.
היא תיעלם.
ראשי הולם,ואני חוששת שיתפוצץ. אז כל שנשאר לי לעשות הוא להתיישב אל מול השולחן ולזרוק את קופסת הכדורים אל מעל הארון אל מקום שייקח לי זמן להגיע אליו.
ומול העיפרון והדף,לפרוק את כאבי.
אז אני מציירת,והעיפרון יוצר קווים חדים שמוציאים החוצה את הכעס.
אני חוזרת על קוים,מציירת בלי לחשוב. לא מוחקת.רק מוסיפה עוד ועוד חלקים ממני.
עוד ציור. ואחד חדש.
עוד דמעה מטפטפת על הדף ומטביעה בו סימן בלתי מחיק.אני יוצרת מסביבה עיגול והופכת אותו לחלק מהציור שלי.
יש דברים שפשוט קורים.ולו היתה לנו דרך למחוק אותם היינו עושים את זה.
אבל זאת בדיוק הבעיה-שאין.
אז כל שאנחנו עושים,הוא להילחם עם הראש שישאר למעלה ולדחוף את הרגליים הקורסות צעד אחרי צעד.להילחם בשיניים גם אם באותו הרגע אנחנו לא בדיוק יודעים בשביל מה.
את ההגיון,צריך לפעמים לדחוף לאחר כך.
אני מסיימת את היום הארוך הזה עם ערימת דפים מלאה בכישרון המבוזבז שלי,ובלי להתקלח אני קורסת אל המיטה.
הו,לוקאס... איפה החיבוק שלך כשצריך אותו?
אבל הוא לא יחזור.אני פגעתי בו,גירשתי אותו ואמרתי לו דברים מחרידים.
אולי עכשיו קצת כואב לו על שעליתי על העמדת הפנים שלו.
רק אולי.
אבל הוא יתגבר.
זה עדיף. הכל עדיף.
ותומאס? גם הוא יתגבר.
יהיה לו יותר קשה,אבל בסוף הוא ימצא לו מישהי שתנחם אותו ותגרום לו לחייך בלי להריץ אותו לבית החולים באמצע הלילה.
מישהי שאמא שלו תחבב ושתקרין אור על פניו.
מישהי שתגסוס רק בגיל תשעים,אולי אפילו יותר.
מישהי שתוכל להביא לו ילדים ולבנות איתו בית.
זה מה שאני מקווה,בשביל שניהם. הם לא צריכים אותי,כל דקה שבה ניצלתי אותם בשבילי היתה גזל.היתה ייסורים.
גזר הדין שלי כבר נחרץ.
המלך השחור כבר נועד מראש ליפול מלוח השחמט על ידי מלך המוות הלבן.
וכל דבר שנעשה לאחר מכן,כבר איבד את משמעותו. כי מה שווים החיים אם יש כל כך קצת מהם?
מה שווה החיוך אם נולדנו לסבול?
מה שווה התקווה, אם גורלינו כבר נחרץ מזמן?
המפלצת הדוהרת תמשיך להתקדם אליי,לא משנה כמה אנסה להסתיר אותה.
ובסוף,הפצצה תתפוצץ,ולא משנה עד כמה בלתי נראית אהיה,זה ייפגע בקרובים לי.
ואני אהיה היחידה שתצא מזה בשלום.
אני מחדירה למחזור הדם שלי עוד מהכדורים.
עוד לשכוח. עוד להעלים את הכאב.
כי הוא נעשה קשה מנשוא.
"ג'יימי? את רוצה לצאת מפה קצת?" עברו עוד יומיים. אני לא יוצאת מהחדר לרגע.
מטביעה את יגוני בכדורים ודיו שחור.
"לא" הקור שבקולי נשלח בסכיני קרח החוצה.
עכשיו הם ייפגעו ואז זה ייעלם. אני משכנעת את עצמי שוב ושוב.
אני לא מבינה למה לא עשיתי את זה מלכתחילה. למה לא חסכתי להם את הכאב הזה?
לילה, ככה קראתי לציפור שלי.
בעיקרון,בגלל שהיא היתה כחולה כמו הרגע שלפני השחור שבשמיים. וגם כי לא ידעתי אם היא תעבור את הלילה בחיים.
אבל בסוף היא דממה בין ידיי,ולא בכיתי.
פחדתי.
לא ידעתי איך אוכל להמשיך להתמודד בלי העזרה שלה.
אז קברתי אותה.ורק אז הרשתי לעצמי לבכות.
לא האמנתי שהיא מתה.פשוט חשבתי שהיא תקום אליי יום אחד.
אבל אם חלוף הזמן,הבנתי שהיא לא תקום לעולם.
האם כך הורי ירגישו אחרי מותי?
האם אבא ימשיך לקום כמה פעמים בלילה כדי להושיט לי כוס מיים אחרי סיוט ולוודא שאני נושמת?
האם אמא תעז להיכנס לחדר?
האם היא תמשיך לחייך את החיוך העצוב שלה?
האם כל דבר בבית יזכיר להם אותי?
כן,אני יודעת שהם יזכרו אותי.אני לא אוכל להעלם. אבל...האם יצליחו להתגבר על זה?
לא הייתי ילדה טובה. מעולם לא הייתי ומעולם לא אהיה. אני רק סתם עוד אחת מטומטמת.שעומדת להעלם מפה.
אני פצצה מתקתקת.
עוד כדור. הוא לא עוזר.
אני רצה אל הכאב המנחם,אגרופי נשלח אל הקיר שנית.והפעם,פרקי אצבעותי נשרטות ומגירות דם. אני ממהרת להרחיק אותו מהמיטה,שלא יידבק בסדינים. איך אוכל להסביר את זה?
טיפות אדומות מתפצחות על הרצפה. עוד כתם,ועוד אחד. אני מורחת אותם עם העיפרון. מותחת את הקצוות שלהם עד שזה נראה כמו שמשות אדומות וקטנות.
ואז מעלימה את הכל עם טישו ומיים.
אני מוציאה תחבושות וחובשת את הסוד שלי.מבטי ריק.
אני מהלכת בחדר כגוויה.לא מסוגלת עוד לישון.
מתי אמות כבר?
"ג'יימי?" אמא חוזרת בצהריים.
אני מהמהמת משהו לא ברור.לא מסוגלת לדבר.
הכרית שוב רטובה מדמעות.נשימתי קצרה.אני מתגעגעת לצפצופי המוניטור שלי שעזרו לי לעבור את הלילות האילו בתקווה שאזכה לעוד יום שבו אגרום להורי עוד אושר.
מטומטמת. כל כך מטומטמת.
אני מבינה לפתע,שחלק מהחלומות נועדו בשביל ההורים שלי ולא בשביל האחות הקטנה בשמלה הוורודה.
הנשף,החתונה...
זו רק היתה דרך לזכות לעוד חיוך מהם..
ועל אף שאני מתחרטת על כל שניה,זה בסופו של דבר היה שווה את זה.
החיוך שלהם. ההתרגשות שלהם. האהבה שלא היו צריכים להגיש לי על מגש מוזהב שכזה.
לרגע,אני תוהה כמה זמן עוד נשאר לי לגסוס בחדר.
ברגע השני אני מבינה שלא אכפת לי.
אני רק רוצה שזה ייגמר מהר יותר.
כי בניגוד לעבר שלי,שבו רק חיכיתי למוות, הכאב הפנימי שחורך את גופי מבפנים,גורם לי להשתוקק אליו.
אני משתוקקת למוות.
התגובות שלכם ככ מדהימות וככ מחממות את הלב! תודה רבה לכם!!!
טסה לחרוש לתנך, ביי!
תוך יומיים כבר השגתי גישה מלאה לתרופות חזקות שלא דורשות מרשם רופא. הכאב היה בלתי ניתן לעצירה.הוא חנק לי את קנה הנשימה ועיוור אותי עד שלא יכלתי להבחין בין טוב ורע.
הדלת נעולה על מצב קבוע,אני לא אוכלת,ולא שותה.
רק כדורים ומי ברז.
ועוד כדורים.
ועוד.
אני יודעת שזה מזיק לי,אבל לא אכפת לי.כל עוד זה מעלים את הכאב.
אתמול שילחתי את ידי אל הקיר,מתאמצת להוציא את הכאב החוצה.וכשאגרופי פגע בקיר זה כאב.
אבל זה היה כל כך מרטיט,להרגיש כאב שלא נבע מבפנים.רק אחר כך הבנתי מה עשיתי.
אבל כבר נמאס לי להילחם,נמאס לי להתמודד עם הכאב,אני רוצה להרפות. אני רוצה ליפול.
אני רוצה לעמוד על הקצה של הצוק ופשוט לשחרר.לתת לרוח לסחרר אותי ולרקוד את המחול הפראי שלי לכמה שניות מתוקות.
בלי שיחזיקו אותי עם היד למעלה למרות שהם יודעים שהמלחמה כבר נוצחה מראש.
בלי שיראו לי כמה טוב יותר למעלה בין החיים.
בלי שאחיות קטנות ישגעו אותי בלילות כדי שאגשים להן איזושהי בדיחת ילדות נידחת.
אני בטוחה,שאם האל עכשיו מסתכל עליי,וזה רק אם באמת המצב שלו עד כדי כך נואש כי באמת אין לו משהו אחר לעשות,הוא בוודאי צוחק עליי מלמעלה עכשיו.
או מרחם עליי.
ומהצד הכנה של העניין? אני כבר מעדיפה שיצחק.
אני מרחפת ברחבי החדר,בין המיטה לבין החלון.כבר לא מרגישה את הרגליים.
השמיים יפים היום... אני חושבת.
הם ריקים מעננים ואני שולחת אצבע כדי לטעום מהם.אבל לא מצליחה ומחמיצה פנים.
לוקאס היה צוחק. תומאס היה מחבק אותי.
עיניי מתכווצות בכאב,הדמעות מציפות אותן וכמו בין הפעמים הבודדות מזה זמן רב,אני מניחה להן לטפטף ממני והלאה.
עד שכל החדר יתמלא בדמעות ואני אטבע. ואז לא תישאר יותר ג'יימי.
היא תיעלם.
ראשי הולם,ואני חוששת שיתפוצץ. אז כל שנשאר לי לעשות הוא להתיישב אל מול השולחן ולזרוק את קופסת הכדורים אל מעל הארון אל מקום שייקח לי זמן להגיע אליו.
ומול העיפרון והדף,לפרוק את כאבי.
אז אני מציירת,והעיפרון יוצר קווים חדים שמוציאים החוצה את הכעס.
אני חוזרת על קוים,מציירת בלי לחשוב. לא מוחקת.רק מוסיפה עוד ועוד חלקים ממני.
עוד ציור. ואחד חדש.
עוד דמעה מטפטפת על הדף ומטביעה בו סימן בלתי מחיק.אני יוצרת מסביבה עיגול והופכת אותו לחלק מהציור שלי.
יש דברים שפשוט קורים.ולו היתה לנו דרך למחוק אותם היינו עושים את זה.
אבל זאת בדיוק הבעיה-שאין.
אז כל שאנחנו עושים,הוא להילחם עם הראש שישאר למעלה ולדחוף את הרגליים הקורסות צעד אחרי צעד.להילחם בשיניים גם אם באותו הרגע אנחנו לא בדיוק יודעים בשביל מה.
את ההגיון,צריך לפעמים לדחוף לאחר כך.
אני מסיימת את היום הארוך הזה עם ערימת דפים מלאה בכישרון המבוזבז שלי,ובלי להתקלח אני קורסת אל המיטה.
הו,לוקאס... איפה החיבוק שלך כשצריך אותו?
אבל הוא לא יחזור.אני פגעתי בו,גירשתי אותו ואמרתי לו דברים מחרידים.
אולי עכשיו קצת כואב לו על שעליתי על העמדת הפנים שלו.
רק אולי.
אבל הוא יתגבר.
זה עדיף. הכל עדיף.
ותומאס? גם הוא יתגבר.
יהיה לו יותר קשה,אבל בסוף הוא ימצא לו מישהי שתנחם אותו ותגרום לו לחייך בלי להריץ אותו לבית החולים באמצע הלילה.
מישהי שאמא שלו תחבב ושתקרין אור על פניו.
מישהי שתגסוס רק בגיל תשעים,אולי אפילו יותר.
מישהי שתוכל להביא לו ילדים ולבנות איתו בית.
זה מה שאני מקווה,בשביל שניהם. הם לא צריכים אותי,כל דקה שבה ניצלתי אותם בשבילי היתה גזל.היתה ייסורים.
גזר הדין שלי כבר נחרץ.
המלך השחור כבר נועד מראש ליפול מלוח השחמט על ידי מלך המוות הלבן.
וכל דבר שנעשה לאחר מכן,כבר איבד את משמעותו. כי מה שווים החיים אם יש כל כך קצת מהם?
מה שווה החיוך אם נולדנו לסבול?
מה שווה התקווה, אם גורלינו כבר נחרץ מזמן?
המפלצת הדוהרת תמשיך להתקדם אליי,לא משנה כמה אנסה להסתיר אותה.
ובסוף,הפצצה תתפוצץ,ולא משנה עד כמה בלתי נראית אהיה,זה ייפגע בקרובים לי.
ואני אהיה היחידה שתצא מזה בשלום.
אני מחדירה למחזור הדם שלי עוד מהכדורים.
עוד לשכוח. עוד להעלים את הכאב.
כי הוא נעשה קשה מנשוא.
"ג'יימי? את רוצה לצאת מפה קצת?" עברו עוד יומיים. אני לא יוצאת מהחדר לרגע.
מטביעה את יגוני בכדורים ודיו שחור.
"לא" הקור שבקולי נשלח בסכיני קרח החוצה.
עכשיו הם ייפגעו ואז זה ייעלם. אני משכנעת את עצמי שוב ושוב.
אני לא מבינה למה לא עשיתי את זה מלכתחילה. למה לא חסכתי להם את הכאב הזה?
לילה, ככה קראתי לציפור שלי.
בעיקרון,בגלל שהיא היתה כחולה כמו הרגע שלפני השחור שבשמיים. וגם כי לא ידעתי אם היא תעבור את הלילה בחיים.
אבל בסוף היא דממה בין ידיי,ולא בכיתי.
פחדתי.
לא ידעתי איך אוכל להמשיך להתמודד בלי העזרה שלה.
אז קברתי אותה.ורק אז הרשתי לעצמי לבכות.
לא האמנתי שהיא מתה.פשוט חשבתי שהיא תקום אליי יום אחד.
אבל אם חלוף הזמן,הבנתי שהיא לא תקום לעולם.
האם כך הורי ירגישו אחרי מותי?
האם אבא ימשיך לקום כמה פעמים בלילה כדי להושיט לי כוס מיים אחרי סיוט ולוודא שאני נושמת?
האם אמא תעז להיכנס לחדר?
האם היא תמשיך לחייך את החיוך העצוב שלה?
האם כל דבר בבית יזכיר להם אותי?
כן,אני יודעת שהם יזכרו אותי.אני לא אוכל להעלם. אבל...האם יצליחו להתגבר על זה?
לא הייתי ילדה טובה. מעולם לא הייתי ומעולם לא אהיה. אני רק סתם עוד אחת מטומטמת.שעומדת להעלם מפה.
אני פצצה מתקתקת.
עוד כדור. הוא לא עוזר.
אני רצה אל הכאב המנחם,אגרופי נשלח אל הקיר שנית.והפעם,פרקי אצבעותי נשרטות ומגירות דם. אני ממהרת להרחיק אותו מהמיטה,שלא יידבק בסדינים. איך אוכל להסביר את זה?
טיפות אדומות מתפצחות על הרצפה. עוד כתם,ועוד אחד. אני מורחת אותם עם העיפרון. מותחת את הקצוות שלהם עד שזה נראה כמו שמשות אדומות וקטנות.
ואז מעלימה את הכל עם טישו ומיים.
אני מוציאה תחבושות וחובשת את הסוד שלי.מבטי ריק.
אני מהלכת בחדר כגוויה.לא מסוגלת עוד לישון.
מתי אמות כבר?
"ג'יימי?" אמא חוזרת בצהריים.
אני מהמהמת משהו לא ברור.לא מסוגלת לדבר.
הכרית שוב רטובה מדמעות.נשימתי קצרה.אני מתגעגעת לצפצופי המוניטור שלי שעזרו לי לעבור את הלילות האילו בתקווה שאזכה לעוד יום שבו אגרום להורי עוד אושר.
מטומטמת. כל כך מטומטמת.
אני מבינה לפתע,שחלק מהחלומות נועדו בשביל ההורים שלי ולא בשביל האחות הקטנה בשמלה הוורודה.
הנשף,החתונה...
זו רק היתה דרך לזכות לעוד חיוך מהם..
ועל אף שאני מתחרטת על כל שניה,זה בסופו של דבר היה שווה את זה.
החיוך שלהם. ההתרגשות שלהם. האהבה שלא היו צריכים להגיש לי על מגש מוזהב שכזה.
לרגע,אני תוהה כמה זמן עוד נשאר לי לגסוס בחדר.
ברגע השני אני מבינה שלא אכפת לי.
אני רק רוצה שזה ייגמר מהר יותר.
כי בניגוד לעבר שלי,שבו רק חיכיתי למוות, הכאב הפנימי שחורך את גופי מבפנים,גורם לי להשתוקק אליו.
אני משתוקקת למוות.
התגובות שלכם ככ מדהימות וככ מחממות את הלב! תודה רבה לכם!!!
טסה לחרוש לתנך, ביי!