"קחי" לוקאס מושיט אליי כדור נוסף מהמגירה.
אני נאנקת ומחכה לכאב הנוסף שייעלם.
"לא מרחמים עליי היום" עיניי נעצמות במאמץ.
"לא מרחמים על רשעים" הוא מעיר בעוקצנות. אבל הוא לא שם לב מה הוא אומר. הוא שקוע כולו בכאבי,אוחז את ידי ומחכה שזה יעבור.
"אני רשעה?" אני שואלת בערמומיות.
"אני חושב שאמורים להגיד מרשעת. אבל כן,את מאוד מרשעת" אנחנו מדברים בשקט. זו שעת בוקר מוקדמת.
לוקאס ישן אצלי אמש וחיבק אותי עד שנרדמתי. אני חושבת שהתעוררתי כמה פעמים במהלך הלילה,ואני חושבת שהוא התעורר איתי.
ועכשיו,אנחנו מנסים ללחוש כדי לא להעיר את שאר הישנים.
"ולמה אני מרשעת?" אני נושמת עמוק ופוקחת את עיני.
"זאת שאלה מכשילה?" אני מצחקקת.
"כבר בוקר, היפייפיה הנרדמת" הוא מלטף את כתפי.
"הגיע הזמן להגשים חלום נוסף"
אבן נופלת על ליבי. ואני משתתקת.
"עזוב, בא פשוט...לא נעשה היום כלום" אני משלבת את אצבעותיו באצבעותיי.
"אחרי, שתגידי לי מה החלום הבא" אני נושכת את שפתיי והוא משחרר אותן באצבעו. שתיקה משתררת לכמה רגעים.
"ילד" אני לוחשת.
"מה?" הוא מתקרב.
"רציתי לעשות ילד" אני מסיטה את מבטי.
הוא שותק דקות ארוכות.
"אני יכול לעשות לך ילד" הוא לוחש. אבל הוא יודע שזאת לא הבעיה.
אין מספיק זמן.
תשעה חודשים.
"הייתי רוצה שתעשה לי ילד" אני מחייכת.
"מה היו המילים המדויקות?" הוא מנסה לגרד את שארית התקווה.
אני מוציאה את הדף המקומט תחת הכרית ובודקת.
"אז כאן החבאת אותו..." אני מלטפת את ידו בריכוז.
"לחבק את הילד ש-" אני מקריאה.
אני עוברת לבהות בנקודה רחוקה בקיר.
"זה לא גמור, המשפט קטוע. זה צריך להיות הילד שלי" אני לוחשת.
השנים שעברו על הדף, המחיקות, הקיפולים שנתפסו ביומן, חתכו את המילה האחרונה.
"זה לא היה הסימן על בדיקת ההריון שגרם לי לכתוב את זה ביומן הטפשי. זה היה המחשבה שאחזיק תינוק ואאמין שזהו. שהוא שלי" החיוך שלי מעורפל, מהופנט ממחשבותיי.
"אז בואי נעשה את זה" אני מגלגלת את עיני.
"לא. בא נעזוב את זה. בא נהיה פשוט...ביחד היום. בא נשכח מהכל. יש לך בגרות שבוע הבא,לא? אז בא נלמד אליה. אני אעזור לך" עכשיו זה תורו לצחוק.
"את לא יודעת ביולוגיה" אני מחייכת בתשישות.
"ו...אני מניח שנוכל לדחות את זה לאחר הצהריים".
במהלך הבוקר פשוט השתחררנו.
ניסיתי ללמד אותו לביולוגיה אבל הגענו למצב שהוא מלמד אותי,מה שלדעתו מאוד עזר לו להתכונן.
ואז הוא הכין לי ארוחת בוקר והביא למיטה,צחק כשגלגלתי עיניים.
צחקנו עוד על ג'נטלמניות,כדורים ושקיעה חולנית.
אבל בצהריים הוא נסע. וביקש שאתקשר אליו אחרי שעה וחצי.
וכשעמדתי לשלוח הודעה או להתלבט אם להתקשר אחרי שעה וחצי,כבר שמעתי את גלגלי המכונית שלו מול ביתי.
"היית ילד טוב?" אני שואלת כאישור לנקישות על דלת חדרי.
"אני תמיד ילד טוב" הוא נכנס. בידו הוא מחזיק...עריסה?
"גנבתי אותו לאחי, אז כדאי שנסיים עם זה הערב. ווידאתי שהם מחליפים לו, כי יש לי כמה גבולות... אבל הוא קצת רעב. אז,קחי!" הוא מושיט אותו אליי.
"זה מקסים..." אני לוחשת.
"אני או הוא?" לולא הפעוט המהמהם בין ידי הוא היה זוכה לפרצוף חמוץ.
"שלום לך,קטנצ'יק" אני מעבירה את גב אצבעי על לחיו הרכה.
"הוא כזה נסיך..." אני לוחשת ומכרבלת אותו בין זרועותיי.
"כן, קצת״ הוא ממלמל.
עיניו של הפעוט סוקרות את החדר ואז את פניי. ידו מגששת אחרי ידי ואז הוא תופס באצבעי.
"תראה,לוקאס!" אני מתרגשת.
לשמע ההפתעה, התינוק מחייך בהתרגשות.
"תדגדגי אותו" הוא מציע. וכשאני עושה את זה,על פניו נסוכה הבעה מאושרת. הוא לא יודע מה לעשות עם האושר ואיך להוציא אותו החוצה.
"תראי משהו" הוא מושיט את ידיו אל הקטן ואז מקפיץ אותו כמה פעמים באויר.
"היזהר! הוא עלול להיפגע,דביל!!" אני צורחת.
אבל הקטן רק צוחק. וכל צחוק קטן מעביר רטט בליבי.
"זהו. עכשיו הוא רעב" הוא מניח אותו בחיקי ומכין בקבוק מכמה קופסאות בתיק.
הוא מבקש שאאכיל אותו ואחרי וויכוח קצר אני עושה את זה.
"לא מסובך. שימי את הגומי בפה. ותחזיקי" הוא מצחקק כשטיפה עפה על לחיו של התינוק ואני מנקה אותה באגודלי.
הוא יונק את המשקה דמוי החלב בשקיקה. עיניו מרוכזות.
"הוא כל כך...יפה" אני פולטת באדיוטיות מוחלטת.
"תודה, אני יודע" לוקאס מעביר את ידו בשיערו בשחצנות.
"דביל" אני מסננת.
"ג'יימי! זה מה שאת מלמדת אותו??" הוא מעמיד פני נדהם.
"קטנצ'יק. תראה,האחיין שלך דביל. אין מה לעשות" התינוק שולח אלי מבט משועשע.
"קוראים לו וויליאם" אני מרימה אליו מבט מפוקפק.
"אל תשאלי" כשהתינוק מסיים,אני מניחה אותו על כתפי כדי שיגהק וטופחת על כתפו.
"זה משהו שאמא שלי לימדה אותי" אני מגחכת.
"הדבר הזה לא מוסרי. מלמדים אותו לעשות גרפס? איפה החינוך?" אני מושכת בכתפי.
"שב לידי" אני טופחת על השמיכה והוא ממהר לציית.
"דביל"
"שבוי"
"שבוי,איך?"
"בך. אני שבוי בך" והוא מנשק את קודקודי כשאני מאדימה.
שקט משתרר לכמה רגעים.
"כולנו היינו ככה פעם" הוא אומר לפתע. אני מרימה אליו את מבטי.
"תמימים. יפים. פשוטים" אני מהנהנת.
"ספרי לי על הילדות שלך" הוא מבקש.
"היא היתה יפה" אני עונה בקצרה.
"תפרטי" הוא דוחק.
"היה לי שיער ארוך,הוא היה יפה כל כך... הייתי אוהבת לשחק עם תומאס שחמט. והכל היה יפה אז" אני מחייכת.
הוא ממשיך לשתוק, אז אני ממשיכה לדבר.
"אני זוכרת שתמיד חיזקתי את ההורים שלי. אמרתי להם שיהיה בסדר. אהבתי להתאפר, ולשים לק וכל זה..." הוא מסתכל עליי בשעשוע.
"אני יותר אוהב אותך ככה" הוא מלטף את לחיי.
"הייתי מאושרת. הכל היה בסדר, באמת בסדר" אני מחייכת.
"יש לך זיכרון מהילדות שלך?"
ציפור כחולה, משחקי שחמט, דובון לבן, כאב.
הבזקים.
"לא" אני מכחישה.
הוא מסתכל אל תוך עיניי. קורא את מחשבותיי.
"ולך?" אני ממהרת לשאול.
"אני...דווקא הילדות שלי לא היתה משהו" הוא מנסה לפתור את השיחה בהינף יד.
אני מסתכלת עליו.
הוא מסתכל עליי.
"ההורים שלי היו בתהליכים מוזרים. לא אהבתי לחזור הביתה. אני זוכר שהם היו רבים הרבה וצועקים בלי סוף. הייתי ילד בעייתי, אני לא יודע אם הם בכלל ידעו כמה לילות לא הייתי בבית.." אני מלטפת את זרועו.
"זה בסדר. מה שהיה היה, אחר כך הם פשוט נפרדו. גירושים היו מסובכים מדי. וזהו" הוא מחייך.
אבל אני רואה את זה בעיניים שלו.
"היית רוצה לחזור אליהם?" אני לוחשת בשאלה.
"למי שהם היו כשהייתי קטן יותר? כן..." הוא שקוע במחשבות.
"מה מונע ממך?" אני שואלת.
"ההווה. המצב הנוכחי. הם רבו בגלל כסף.." הוא פולט גיחוך כואב.
"והיום, כסף זה הדבר היחיד שלא חסר לנו... הם יכולים לחזור להיות יחד,אני יכול לגרום לזה לקרות..אבל אני פשוט לא מוכן לקחת את הצעד הזה".
וויליאם נרדם בזרועותי ואני נותנת לו חיבוק אחרון.
"אתה צריך לחזור הביתה,בחור קטן" הוא מסדר אותו בעריסה.
"אתה תהיה אבא טוב" אני מעירה לפתע.
"כן?" הוא מרים אלי מבט עם העריסה ביד.
"אבא טוב מאוד".
אני נאנקת ומחכה לכאב הנוסף שייעלם.
"לא מרחמים עליי היום" עיניי נעצמות במאמץ.
"לא מרחמים על רשעים" הוא מעיר בעוקצנות. אבל הוא לא שם לב מה הוא אומר. הוא שקוע כולו בכאבי,אוחז את ידי ומחכה שזה יעבור.
"אני רשעה?" אני שואלת בערמומיות.
"אני חושב שאמורים להגיד מרשעת. אבל כן,את מאוד מרשעת" אנחנו מדברים בשקט. זו שעת בוקר מוקדמת.
לוקאס ישן אצלי אמש וחיבק אותי עד שנרדמתי. אני חושבת שהתעוררתי כמה פעמים במהלך הלילה,ואני חושבת שהוא התעורר איתי.
ועכשיו,אנחנו מנסים ללחוש כדי לא להעיר את שאר הישנים.
"ולמה אני מרשעת?" אני נושמת עמוק ופוקחת את עיני.
"זאת שאלה מכשילה?" אני מצחקקת.
"כבר בוקר, היפייפיה הנרדמת" הוא מלטף את כתפי.
"הגיע הזמן להגשים חלום נוסף"
אבן נופלת על ליבי. ואני משתתקת.
"עזוב, בא פשוט...לא נעשה היום כלום" אני משלבת את אצבעותיו באצבעותיי.
"אחרי, שתגידי לי מה החלום הבא" אני נושכת את שפתיי והוא משחרר אותן באצבעו. שתיקה משתררת לכמה רגעים.
"ילד" אני לוחשת.
"מה?" הוא מתקרב.
"רציתי לעשות ילד" אני מסיטה את מבטי.
הוא שותק דקות ארוכות.
"אני יכול לעשות לך ילד" הוא לוחש. אבל הוא יודע שזאת לא הבעיה.
אין מספיק זמן.
תשעה חודשים.
"הייתי רוצה שתעשה לי ילד" אני מחייכת.
"מה היו המילים המדויקות?" הוא מנסה לגרד את שארית התקווה.
אני מוציאה את הדף המקומט תחת הכרית ובודקת.
"אז כאן החבאת אותו..." אני מלטפת את ידו בריכוז.
"לחבק את הילד ש-" אני מקריאה.
אני עוברת לבהות בנקודה רחוקה בקיר.
"זה לא גמור, המשפט קטוע. זה צריך להיות הילד שלי" אני לוחשת.
השנים שעברו על הדף, המחיקות, הקיפולים שנתפסו ביומן, חתכו את המילה האחרונה.
"זה לא היה הסימן על בדיקת ההריון שגרם לי לכתוב את זה ביומן הטפשי. זה היה המחשבה שאחזיק תינוק ואאמין שזהו. שהוא שלי" החיוך שלי מעורפל, מהופנט ממחשבותיי.
"אז בואי נעשה את זה" אני מגלגלת את עיני.
"לא. בא נעזוב את זה. בא נהיה פשוט...ביחד היום. בא נשכח מהכל. יש לך בגרות שבוע הבא,לא? אז בא נלמד אליה. אני אעזור לך" עכשיו זה תורו לצחוק.
"את לא יודעת ביולוגיה" אני מחייכת בתשישות.
"ו...אני מניח שנוכל לדחות את זה לאחר הצהריים".
במהלך הבוקר פשוט השתחררנו.
ניסיתי ללמד אותו לביולוגיה אבל הגענו למצב שהוא מלמד אותי,מה שלדעתו מאוד עזר לו להתכונן.
ואז הוא הכין לי ארוחת בוקר והביא למיטה,צחק כשגלגלתי עיניים.
צחקנו עוד על ג'נטלמניות,כדורים ושקיעה חולנית.
אבל בצהריים הוא נסע. וביקש שאתקשר אליו אחרי שעה וחצי.
וכשעמדתי לשלוח הודעה או להתלבט אם להתקשר אחרי שעה וחצי,כבר שמעתי את גלגלי המכונית שלו מול ביתי.
"היית ילד טוב?" אני שואלת כאישור לנקישות על דלת חדרי.
"אני תמיד ילד טוב" הוא נכנס. בידו הוא מחזיק...עריסה?
"גנבתי אותו לאחי, אז כדאי שנסיים עם זה הערב. ווידאתי שהם מחליפים לו, כי יש לי כמה גבולות... אבל הוא קצת רעב. אז,קחי!" הוא מושיט אותו אליי.
"זה מקסים..." אני לוחשת.
"אני או הוא?" לולא הפעוט המהמהם בין ידי הוא היה זוכה לפרצוף חמוץ.
"שלום לך,קטנצ'יק" אני מעבירה את גב אצבעי על לחיו הרכה.
"הוא כזה נסיך..." אני לוחשת ומכרבלת אותו בין זרועותיי.
"כן, קצת״ הוא ממלמל.
עיניו של הפעוט סוקרות את החדר ואז את פניי. ידו מגששת אחרי ידי ואז הוא תופס באצבעי.
"תראה,לוקאס!" אני מתרגשת.
לשמע ההפתעה, התינוק מחייך בהתרגשות.
"תדגדגי אותו" הוא מציע. וכשאני עושה את זה,על פניו נסוכה הבעה מאושרת. הוא לא יודע מה לעשות עם האושר ואיך להוציא אותו החוצה.
"תראי משהו" הוא מושיט את ידיו אל הקטן ואז מקפיץ אותו כמה פעמים באויר.
"היזהר! הוא עלול להיפגע,דביל!!" אני צורחת.
אבל הקטן רק צוחק. וכל צחוק קטן מעביר רטט בליבי.
"זהו. עכשיו הוא רעב" הוא מניח אותו בחיקי ומכין בקבוק מכמה קופסאות בתיק.
הוא מבקש שאאכיל אותו ואחרי וויכוח קצר אני עושה את זה.
"לא מסובך. שימי את הגומי בפה. ותחזיקי" הוא מצחקק כשטיפה עפה על לחיו של התינוק ואני מנקה אותה באגודלי.
הוא יונק את המשקה דמוי החלב בשקיקה. עיניו מרוכזות.
"הוא כל כך...יפה" אני פולטת באדיוטיות מוחלטת.
"תודה, אני יודע" לוקאס מעביר את ידו בשיערו בשחצנות.
"דביל" אני מסננת.
"ג'יימי! זה מה שאת מלמדת אותו??" הוא מעמיד פני נדהם.
"קטנצ'יק. תראה,האחיין שלך דביל. אין מה לעשות" התינוק שולח אלי מבט משועשע.
"קוראים לו וויליאם" אני מרימה אליו מבט מפוקפק.
"אל תשאלי" כשהתינוק מסיים,אני מניחה אותו על כתפי כדי שיגהק וטופחת על כתפו.
"זה משהו שאמא שלי לימדה אותי" אני מגחכת.
"הדבר הזה לא מוסרי. מלמדים אותו לעשות גרפס? איפה החינוך?" אני מושכת בכתפי.
"שב לידי" אני טופחת על השמיכה והוא ממהר לציית.
"דביל"
"שבוי"
"שבוי,איך?"
"בך. אני שבוי בך" והוא מנשק את קודקודי כשאני מאדימה.
שקט משתרר לכמה רגעים.
"כולנו היינו ככה פעם" הוא אומר לפתע. אני מרימה אליו את מבטי.
"תמימים. יפים. פשוטים" אני מהנהנת.
"ספרי לי על הילדות שלך" הוא מבקש.
"היא היתה יפה" אני עונה בקצרה.
"תפרטי" הוא דוחק.
"היה לי שיער ארוך,הוא היה יפה כל כך... הייתי אוהבת לשחק עם תומאס שחמט. והכל היה יפה אז" אני מחייכת.
הוא ממשיך לשתוק, אז אני ממשיכה לדבר.
"אני זוכרת שתמיד חיזקתי את ההורים שלי. אמרתי להם שיהיה בסדר. אהבתי להתאפר, ולשים לק וכל זה..." הוא מסתכל עליי בשעשוע.
"אני יותר אוהב אותך ככה" הוא מלטף את לחיי.
"הייתי מאושרת. הכל היה בסדר, באמת בסדר" אני מחייכת.
"יש לך זיכרון מהילדות שלך?"
ציפור כחולה, משחקי שחמט, דובון לבן, כאב.
הבזקים.
"לא" אני מכחישה.
הוא מסתכל אל תוך עיניי. קורא את מחשבותיי.
"ולך?" אני ממהרת לשאול.
"אני...דווקא הילדות שלי לא היתה משהו" הוא מנסה לפתור את השיחה בהינף יד.
אני מסתכלת עליו.
הוא מסתכל עליי.
"ההורים שלי היו בתהליכים מוזרים. לא אהבתי לחזור הביתה. אני זוכר שהם היו רבים הרבה וצועקים בלי סוף. הייתי ילד בעייתי, אני לא יודע אם הם בכלל ידעו כמה לילות לא הייתי בבית.." אני מלטפת את זרועו.
"זה בסדר. מה שהיה היה, אחר כך הם פשוט נפרדו. גירושים היו מסובכים מדי. וזהו" הוא מחייך.
אבל אני רואה את זה בעיניים שלו.
"היית רוצה לחזור אליהם?" אני לוחשת בשאלה.
"למי שהם היו כשהייתי קטן יותר? כן..." הוא שקוע במחשבות.
"מה מונע ממך?" אני שואלת.
"ההווה. המצב הנוכחי. הם רבו בגלל כסף.." הוא פולט גיחוך כואב.
"והיום, כסף זה הדבר היחיד שלא חסר לנו... הם יכולים לחזור להיות יחד,אני יכול לגרום לזה לקרות..אבל אני פשוט לא מוכן לקחת את הצעד הזה".
וויליאם נרדם בזרועותי ואני נותנת לו חיבוק אחרון.
"אתה צריך לחזור הביתה,בחור קטן" הוא מסדר אותו בעריסה.
"אתה תהיה אבא טוב" אני מעירה לפתע.
"כן?" הוא מרים אלי מבט עם העריסה ביד.
"אבא טוב מאוד".
"קחי" לוקאס מושיט אליי כדור נוסף מהמגירה.
אני נאנקת ומחכה לכאב הנוסף שייעלם.
"לא מרחמים עליי היום" עיניי נעצמות במאמץ.
"לא מרחמים על רשעים" הוא מעיר בעוקצנות. אבל הוא לא שם לב מה הוא אומר. הוא שקוע כולו בכאבי,אוחז את ידי ומחכה שזה יעבור.
"אני רשעה?" אני שואלת בערמומיות.
"אני חושב שאמורים להגיד מרשעת. אבל כן,את מאוד מרשעת" אנחנו מדברים בשקט. זו שעת בוקר מוקדמת.
לוקאס ישן אצלי אמש וחיבק אותי עד שנרדמתי. אני חושבת שהתעוררתי כמה פעמים במהלך הלילה,ואני חושבת שהוא התעורר איתי.
ועכשיו,אנחנו מנסים ללחוש כדי לא להעיר את שאר הישנים.
"ולמה אני מרשעת?" אני נושמת עמוק ופוקחת את עיני.
"זאת שאלה מכשילה?" אני מצחקקת.
"כבר בוקר, היפייפיה הנרדמת" הוא מלטף את כתפי.
"הגיע הזמן להגשים חלום נוסף"
אבן נופלת על ליבי. ואני משתתקת.
"עזוב, בא פשוט...לא נעשה היום כלום" אני משלבת את אצבעותיו באצבעותיי.
"אחרי, שתגידי לי מה החלום הבא" אני נושכת את שפתיי והוא משחרר אותן באצבעו. שתיקה משתררת לכמה רגעים.
"ילד" אני לוחשת.
"מה?" הוא מתקרב.
"רציתי לעשות ילד" אני מסיטה את מבטי.
הוא שותק דקות ארוכות.
"אני יכול לעשות לך ילד" הוא לוחש. אבל הוא יודע שזאת לא הבעיה.
אין מספיק זמן.
תשעה חודשים.
"הייתי רוצה שתעשה לי ילד" אני מחייכת.
"מה היו המילים המדויקות?" הוא מנסה לגרד את שארית התקווה.
אני מוציאה את הדף המקומט תחת הכרית ובודקת.
"אז כאן החבאת אותו..." אני מלטפת את ידו בריכוז.
"לחבק את הילד ש-" אני מקריאה.
אני עוברת לבהות בנקודה רחוקה בקיר.
"זה לא גמור, המשפט קטוע. זה צריך להיות הילד שלי" אני לוחשת.
השנים שעברו על הדף, המחיקות, הקיפולים שנתפסו ביומן, חתכו את המילה האחרונה.
"זה לא היה הסימן על בדיקת ההריון שגרם לי לכתוב את זה ביומן הטפשי. זה היה המחשבה שאחזיק תינוק ואאמין שזהו. שהוא שלי" החיוך שלי מעורפל, מהופנט ממחשבותיי.
"אז בואי נעשה את זה" אני מגלגלת את עיני.
"לא. בא נעזוב את זה. בא נהיה פשוט...ביחד היום. בא נשכח מהכל. יש לך בגרות שבוע הבא,לא? אז בא נלמד אליה. אני אעזור לך" עכשיו זה תורו לצחוק.
"את לא יודעת ביולוגיה" אני מחייכת בתשישות.
"ו...אני מניח שנוכל לדחות את זה לאחר הצהריים".
במהלך הבוקר פשוט השתחררנו.
ניסיתי ללמד אותו לביולוגיה אבל הגענו למצב שהוא מלמד אותי,מה שלדעתו מאוד עזר לו להתכונן.
ואז הוא הכין לי ארוחת בוקר והביא למיטה,צחק כשגלגלתי עיניים.
צחקנו עוד על ג'נטלמניות,כדורים ושקיעה חולנית.
אבל בצהריים הוא נסע. וביקש שאתקשר אליו אחרי שעה וחצי.
וכשעמדתי לשלוח הודעה או להתלבט אם להתקשר אחרי שעה וחצי,כבר שמעתי את גלגלי המכונית שלו מול ביתי.
"היית ילד טוב?" אני שואלת כאישור לנקישות על דלת חדרי.
"אני תמיד ילד טוב" הוא נכנס. בידו הוא מחזיק...עריסה?
"גנבתי אותו לאחי, אז כדאי שנסיים עם זה הערב. ווידאתי שהם מחליפים לו, כי יש לי כמה גבולות... אבל הוא קצת רעב. אז,קחי!" הוא מושיט אותו אליי.
"זה מקסים..." אני לוחשת.
"אני או הוא?" לולא הפעוט המהמהם בין ידי הוא היה זוכה לפרצוף חמוץ.
"שלום לך,קטנצ'יק" אני מעבירה את גב אצבעי על לחיו הרכה.
"הוא כזה נסיך..." אני לוחשת ומכרבלת אותו בין זרועותיי.
"כן, קצת״ הוא ממלמל.
עיניו של הפעוט סוקרות את החדר ואז את פניי. ידו מגששת אחרי ידי ואז הוא תופס באצבעי.
"תראה,לוקאס!" אני מתרגשת.
לשמע ההפתעה, התינוק מחייך בהתרגשות.
"תדגדגי אותו" הוא מציע. וכשאני עושה את זה,על פניו נסוכה הבעה מאושרת. הוא לא יודע מה לעשות עם האושר ואיך להוציא אותו החוצה.
"תראי משהו" הוא מושיט את ידיו אל הקטן ואז מקפיץ אותו כמה פעמים באויר.
"היזהר! הוא עלול להיפגע,דביל!!" אני צורחת.
אבל הקטן רק צוחק. וכל צחוק קטן מעביר רטט בליבי.
"זהו. עכשיו הוא רעב" הוא מניח אותו בחיקי ומכין בקבוק מכמה קופסאות בתיק.
הוא מבקש שאאכיל אותו ואחרי וויכוח קצר אני עושה את זה.
"לא מסובך. שימי את הגומי בפה. ותחזיקי" הוא מצחקק כשטיפה עפה על לחיו של התינוק ואני מנקה אותה באגודלי.
הוא יונק את המשקה דמוי החלב בשקיקה. עיניו מרוכזות.
"הוא כל כך...יפה" אני פולטת באדיוטיות מוחלטת.
"תודה, אני יודע" לוקאס מעביר את ידו בשיערו בשחצנות.
"דביל" אני מסננת.
"ג'יימי! זה מה שאת מלמדת אותו??" הוא מעמיד פני נדהם.
"קטנצ'יק. תראה,האחיין שלך דביל. אין מה לעשות" התינוק שולח אלי מבט משועשע.
"קוראים לו וויליאם" אני מרימה אליו מבט מפוקפק.
"אל תשאלי" כשהתינוק מסיים,אני מניחה אותו על כתפי כדי שיגהק וטופחת על כתפו.
"זה משהו שאמא שלי לימדה אותי" אני מגחכת.
"הדבר הזה לא מוסרי. מלמדים אותו לעשות גרפס? איפה החינוך?" אני מושכת בכתפי.
"שב לידי" אני טופחת על השמיכה והוא ממהר לציית.
"דביל"
"שבוי"
"שבוי,איך?"
"בך. אני שבוי בך" והוא מנשק את קודקודי כשאני מאדימה.
שקט משתרר לכמה רגעים.
"כולנו היינו ככה פעם" הוא אומר לפתע. אני מרימה אליו את מבטי.
"תמימים. יפים. פשוטים" אני מהנהנת.
"ספרי לי על הילדות שלך" הוא מבקש.
"היא היתה יפה" אני עונה בקצרה.
"תפרטי" הוא דוחק.
"היה לי שיער ארוך,הוא היה יפה כל כך... הייתי אוהבת לשחק עם תומאס שחמט. והכל היה יפה אז" אני מחייכת.
הוא ממשיך לשתוק, אז אני ממשיכה לדבר.
"אני זוכרת שתמיד חיזקתי את ההורים שלי. אמרתי להם שיהיה בסדר. אהבתי להתאפר, ולשים לק וכל זה..." הוא מסתכל עליי בשעשוע.
"אני יותר אוהב אותך ככה" הוא מלטף את לחיי.
"הייתי מאושרת. הכל היה בסדר, באמת בסדר" אני מחייכת.
"יש לך זיכרון מהילדות שלך?"
ציפור כחולה, משחקי שחמט, דובון לבן, כאב.
הבזקים.
"לא" אני מכחישה.
הוא מסתכל אל תוך עיניי. קורא את מחשבותיי.
"ולך?" אני ממהרת לשאול.
"אני...דווקא הילדות שלי לא היתה משהו" הוא מנסה לפתור את השיחה בהינף יד.
אני מסתכלת עליו.
הוא מסתכל עליי.
"ההורים שלי היו בתהליכים מוזרים. לא אהבתי לחזור הביתה. אני זוכר שהם היו רבים הרבה וצועקים בלי סוף. הייתי ילד בעייתי, אני לא יודע אם הם בכלל ידעו כמה לילות לא הייתי בבית.." אני מלטפת את זרועו.
"זה בסדר. מה שהיה היה, אחר כך הם פשוט נפרדו. גירושים היו מסובכים מדי. וזהו" הוא מחייך.
אבל אני רואה את זה בעיניים שלו.
"היית רוצה לחזור אליהם?" אני לוחשת בשאלה.
"למי שהם היו כשהייתי קטן יותר? כן..." הוא שקוע במחשבות.
"מה מונע ממך?" אני שואלת.
"ההווה. המצב הנוכחי. הם רבו בגלל כסף.." הוא פולט גיחוך כואב.
"והיום, כסף זה הדבר היחיד שלא חסר לנו... הם יכולים לחזור להיות יחד,אני יכול לגרום לזה לקרות..אבל אני פשוט לא מוכן לקחת את הצעד הזה".
וויליאם נרדם בזרועותי ואני נותנת לו חיבוק אחרון.
"אתה צריך לחזור הביתה,בחור קטן" הוא מסדר אותו בעריסה.
"אתה תהיה אבא טוב" אני מעירה לפתע.
"כן?" הוא מרים אלי מבט עם העריסה ביד.
"אבא טוב מאוד".
אני נאנקת ומחכה לכאב הנוסף שייעלם.
"לא מרחמים עליי היום" עיניי נעצמות במאמץ.
"לא מרחמים על רשעים" הוא מעיר בעוקצנות. אבל הוא לא שם לב מה הוא אומר. הוא שקוע כולו בכאבי,אוחז את ידי ומחכה שזה יעבור.
"אני רשעה?" אני שואלת בערמומיות.
"אני חושב שאמורים להגיד מרשעת. אבל כן,את מאוד מרשעת" אנחנו מדברים בשקט. זו שעת בוקר מוקדמת.
לוקאס ישן אצלי אמש וחיבק אותי עד שנרדמתי. אני חושבת שהתעוררתי כמה פעמים במהלך הלילה,ואני חושבת שהוא התעורר איתי.
ועכשיו,אנחנו מנסים ללחוש כדי לא להעיר את שאר הישנים.
"ולמה אני מרשעת?" אני נושמת עמוק ופוקחת את עיני.
"זאת שאלה מכשילה?" אני מצחקקת.
"כבר בוקר, היפייפיה הנרדמת" הוא מלטף את כתפי.
"הגיע הזמן להגשים חלום נוסף"
אבן נופלת על ליבי. ואני משתתקת.
"עזוב, בא פשוט...לא נעשה היום כלום" אני משלבת את אצבעותיו באצבעותיי.
"אחרי, שתגידי לי מה החלום הבא" אני נושכת את שפתיי והוא משחרר אותן באצבעו. שתיקה משתררת לכמה רגעים.
"ילד" אני לוחשת.
"מה?" הוא מתקרב.
"רציתי לעשות ילד" אני מסיטה את מבטי.
הוא שותק דקות ארוכות.
"אני יכול לעשות לך ילד" הוא לוחש. אבל הוא יודע שזאת לא הבעיה.
אין מספיק זמן.
תשעה חודשים.
"הייתי רוצה שתעשה לי ילד" אני מחייכת.
"מה היו המילים המדויקות?" הוא מנסה לגרד את שארית התקווה.
אני מוציאה את הדף המקומט תחת הכרית ובודקת.
"אז כאן החבאת אותו..." אני מלטפת את ידו בריכוז.
"לחבק את הילד ש-" אני מקריאה.
אני עוברת לבהות בנקודה רחוקה בקיר.
"זה לא גמור, המשפט קטוע. זה צריך להיות הילד שלי" אני לוחשת.
השנים שעברו על הדף, המחיקות, הקיפולים שנתפסו ביומן, חתכו את המילה האחרונה.
"זה לא היה הסימן על בדיקת ההריון שגרם לי לכתוב את זה ביומן הטפשי. זה היה המחשבה שאחזיק תינוק ואאמין שזהו. שהוא שלי" החיוך שלי מעורפל, מהופנט ממחשבותיי.
"אז בואי נעשה את זה" אני מגלגלת את עיני.
"לא. בא נעזוב את זה. בא נהיה פשוט...ביחד היום. בא נשכח מהכל. יש לך בגרות שבוע הבא,לא? אז בא נלמד אליה. אני אעזור לך" עכשיו זה תורו לצחוק.
"את לא יודעת ביולוגיה" אני מחייכת בתשישות.
"ו...אני מניח שנוכל לדחות את זה לאחר הצהריים".
במהלך הבוקר פשוט השתחררנו.
ניסיתי ללמד אותו לביולוגיה אבל הגענו למצב שהוא מלמד אותי,מה שלדעתו מאוד עזר לו להתכונן.
ואז הוא הכין לי ארוחת בוקר והביא למיטה,צחק כשגלגלתי עיניים.
צחקנו עוד על ג'נטלמניות,כדורים ושקיעה חולנית.
אבל בצהריים הוא נסע. וביקש שאתקשר אליו אחרי שעה וחצי.
וכשעמדתי לשלוח הודעה או להתלבט אם להתקשר אחרי שעה וחצי,כבר שמעתי את גלגלי המכונית שלו מול ביתי.
"היית ילד טוב?" אני שואלת כאישור לנקישות על דלת חדרי.
"אני תמיד ילד טוב" הוא נכנס. בידו הוא מחזיק...עריסה?
"גנבתי אותו לאחי, אז כדאי שנסיים עם זה הערב. ווידאתי שהם מחליפים לו, כי יש לי כמה גבולות... אבל הוא קצת רעב. אז,קחי!" הוא מושיט אותו אליי.
"זה מקסים..." אני לוחשת.
"אני או הוא?" לולא הפעוט המהמהם בין ידי הוא היה זוכה לפרצוף חמוץ.
"שלום לך,קטנצ'יק" אני מעבירה את גב אצבעי על לחיו הרכה.
"הוא כזה נסיך..." אני לוחשת ומכרבלת אותו בין זרועותיי.
"כן, קצת״ הוא ממלמל.
עיניו של הפעוט סוקרות את החדר ואז את פניי. ידו מגששת אחרי ידי ואז הוא תופס באצבעי.
"תראה,לוקאס!" אני מתרגשת.
לשמע ההפתעה, התינוק מחייך בהתרגשות.
"תדגדגי אותו" הוא מציע. וכשאני עושה את זה,על פניו נסוכה הבעה מאושרת. הוא לא יודע מה לעשות עם האושר ואיך להוציא אותו החוצה.
"תראי משהו" הוא מושיט את ידיו אל הקטן ואז מקפיץ אותו כמה פעמים באויר.
"היזהר! הוא עלול להיפגע,דביל!!" אני צורחת.
אבל הקטן רק צוחק. וכל צחוק קטן מעביר רטט בליבי.
"זהו. עכשיו הוא רעב" הוא מניח אותו בחיקי ומכין בקבוק מכמה קופסאות בתיק.
הוא מבקש שאאכיל אותו ואחרי וויכוח קצר אני עושה את זה.
"לא מסובך. שימי את הגומי בפה. ותחזיקי" הוא מצחקק כשטיפה עפה על לחיו של התינוק ואני מנקה אותה באגודלי.
הוא יונק את המשקה דמוי החלב בשקיקה. עיניו מרוכזות.
"הוא כל כך...יפה" אני פולטת באדיוטיות מוחלטת.
"תודה, אני יודע" לוקאס מעביר את ידו בשיערו בשחצנות.
"דביל" אני מסננת.
"ג'יימי! זה מה שאת מלמדת אותו??" הוא מעמיד פני נדהם.
"קטנצ'יק. תראה,האחיין שלך דביל. אין מה לעשות" התינוק שולח אלי מבט משועשע.
"קוראים לו וויליאם" אני מרימה אליו מבט מפוקפק.
"אל תשאלי" כשהתינוק מסיים,אני מניחה אותו על כתפי כדי שיגהק וטופחת על כתפו.
"זה משהו שאמא שלי לימדה אותי" אני מגחכת.
"הדבר הזה לא מוסרי. מלמדים אותו לעשות גרפס? איפה החינוך?" אני מושכת בכתפי.
"שב לידי" אני טופחת על השמיכה והוא ממהר לציית.
"דביל"
"שבוי"
"שבוי,איך?"
"בך. אני שבוי בך" והוא מנשק את קודקודי כשאני מאדימה.
שקט משתרר לכמה רגעים.
"כולנו היינו ככה פעם" הוא אומר לפתע. אני מרימה אליו את מבטי.
"תמימים. יפים. פשוטים" אני מהנהנת.
"ספרי לי על הילדות שלך" הוא מבקש.
"היא היתה יפה" אני עונה בקצרה.
"תפרטי" הוא דוחק.
"היה לי שיער ארוך,הוא היה יפה כל כך... הייתי אוהבת לשחק עם תומאס שחמט. והכל היה יפה אז" אני מחייכת.
הוא ממשיך לשתוק, אז אני ממשיכה לדבר.
"אני זוכרת שתמיד חיזקתי את ההורים שלי. אמרתי להם שיהיה בסדר. אהבתי להתאפר, ולשים לק וכל זה..." הוא מסתכל עליי בשעשוע.
"אני יותר אוהב אותך ככה" הוא מלטף את לחיי.
"הייתי מאושרת. הכל היה בסדר, באמת בסדר" אני מחייכת.
"יש לך זיכרון מהילדות שלך?"
ציפור כחולה, משחקי שחמט, דובון לבן, כאב.
הבזקים.
"לא" אני מכחישה.
הוא מסתכל אל תוך עיניי. קורא את מחשבותיי.
"ולך?" אני ממהרת לשאול.
"אני...דווקא הילדות שלי לא היתה משהו" הוא מנסה לפתור את השיחה בהינף יד.
אני מסתכלת עליו.
הוא מסתכל עליי.
"ההורים שלי היו בתהליכים מוזרים. לא אהבתי לחזור הביתה. אני זוכר שהם היו רבים הרבה וצועקים בלי סוף. הייתי ילד בעייתי, אני לא יודע אם הם בכלל ידעו כמה לילות לא הייתי בבית.." אני מלטפת את זרועו.
"זה בסדר. מה שהיה היה, אחר כך הם פשוט נפרדו. גירושים היו מסובכים מדי. וזהו" הוא מחייך.
אבל אני רואה את זה בעיניים שלו.
"היית רוצה לחזור אליהם?" אני לוחשת בשאלה.
"למי שהם היו כשהייתי קטן יותר? כן..." הוא שקוע במחשבות.
"מה מונע ממך?" אני שואלת.
"ההווה. המצב הנוכחי. הם רבו בגלל כסף.." הוא פולט גיחוך כואב.
"והיום, כסף זה הדבר היחיד שלא חסר לנו... הם יכולים לחזור להיות יחד,אני יכול לגרום לזה לקרות..אבל אני פשוט לא מוכן לקחת את הצעד הזה".
וויליאם נרדם בזרועותי ואני נותנת לו חיבוק אחרון.
"אתה צריך לחזור הביתה,בחור קטן" הוא מסדר אותו בעריסה.
"אתה תהיה אבא טוב" אני מעירה לפתע.
"כן?" הוא מרים אלי מבט עם העריסה ביד.
"אבא טוב מאוד".