זה ממש חשוב לי לקבל את התגובות האלה.כי אין אף אחד שקורא את הכתיבה שלי.
רק אתן. אז בבקשה,תגיבו.
וכן,אני יודעת שבהתחלה כתבתי שאני כותבת רק בשביל עצמי. אבל אני חוזרת בי. אני עדיין רוצה תגובות.
הנה עוד קטע כתיבה,שבכיתי כשכתבתי אותו.
ה-24 באוקטובר
ישבתי שם.נזכר בך.תוהה איך נעלמת לי.
הוא לוחש.
אז תעני לי,מינדי. איך?
אין תשובה. הוא לא ציפה לאחת.
הזכרונות כואבים מדי,מינדי.אבל,למה זה חיב להיות רק זכרונות?
למה אין תרופה לכאב,קטנה?
הוא ממשיך ללחוש.
כי לא צריך להיות.
התשובה נוחתת ממוחו אל פיו בלי משים.
ישבתי שם שוב,את יודעת?
ובכן,למה שלא תדעי.תחת העץ.שם נהגת להשתולל.
חיוך רפה על שפתיו.חיוך רטוב מדמעות.
תרים אותי.צחקת כמו פעם. והושטת ידיים קטנטנות.
תפסתי במותנייך והרמתי אותך על כתפיי.מחכה שתאחזי בענפי העץ התחתוניים.
מרגיש את שמלתך האדומה,מדגדגת את ראשי.
אותה השמלה האדומה בעלת הנקודות הלבנות שביקשת ממני ליום ההולדת.
הדמעות לא עוצרות.ממשיכות.בזליגה אינסופית של כאב.
אבל את לא היית שם.
הוא מושך באפו.יבבה חנוקה פורצת מפיו.
והשמלה האדומה בארון.
אני מתגעגע,מינדי.אני מתגעגע.
וזה לא מפסיק.זה לא עוצר.זה כואב.
הוא חובק את כתפיו.
זוכרת,מינדי. את ההנאה האחרונה שלך?
לאחר זמן כה רב על מיטה סטרילית ואלפי מכונות.
את קמת.שפשפת את עינייך בעצלתיים.ולפתע ניצוץ החלטי בהק בהן.
אני רוצה ללכת! אמרת. לא היה דבר שישנה את דעתך. היית נחושה. תמיד הייתי גאה בצד הזה שבך.
כולנו התנגדנו. אבל מילים,איומים,אלימות. דבר לא עצר מבעדך לרוץ אל הדלת,והחוצה.
רצתי אחרייך. היית זריזה.בשמלת בית החולים הקצרה שלך.
ושערך הפזור חלק כמשי. זוהר בכל גווניו הזהובים.
שמעתי אותך צווחת מצחוק,כשגילית שאני רץ אחרייך.
במדרגות נעצרת.התחננת שאעזוב אותך.שאת עומדת למות.שאת רוצה להנות קצת.
רק הפעם.בבקשה.
בכיתי.התחננתי שתחזרי.שתנהגי בהגיון.
צחקת.קול פעמונים היה קולך. כמלאך.
הוא נאנח בכאב.
למבוגרים,אין שמץ של הגיון. קראת לעברי והמשכת לרוץ.
רצתי אחרייך.בוכה. מוחה את הדמעות שטשטשו את ראייתי.
לבסוף השגתי אותך. תחת עץ הדובדבן שלך.אחזתי בגופך השברירי.חובק אותך חזק אליי.
הוא תופס את שיערו בתבוסה כואבת.
תן לי ללכת. לחשת.
עינייך פקוחות למחצה,ואת מושיטה לעברי דובדבן.
תרפה. תשחרר אותי,אח גדול.
השחלתי את הדובדבן אל פיך.שיחזיר מעט צבע ללחייך האפורות.
סגרת את פיך בכיווץ. מתענגת על המתיקות החמוצה של הפרי.
להתראות אדי. חייכת ברוך ועצמת את עינייך.
אותן העיניים.אותו החיוך. אני---
קולו נשבר. הוא מתייפח. מעביר על השיש הלבן והקר מטלית לחה.
מנקה אותו מאבק.
אני מצטער,מינדי. היית ילדה מיוחדת.
ועל השיש החיוור חרוט ה-24 באוקטובר.
( הוא מניח את הוורדים,וקערת דובדבנים טרייה.
מסתובב והולך.
כמו בכל ה-24 באוקטובר.
מסדר את חליפתו השחורה.
ונושם עמוק.
כמו בכל ה-24 באוקטובר.
ועלה של עץ דובדבן. נושר על הוורדים החדשים שתחתיו.
ה-24 באוקטובר).
מקווה שנהניתם!
תיאו
בנות,בבקשה תגיבו.אני רואה שאתן נכנסות.
זה ממש חשוב לי לקבל את התגובות האלה.כי אין אף אחד שקורא את הכתיבה שלי.
רק אתן. אז בבקשה,תגיבו.
וכן,אני יודעת שבהתחלה כתבתי שאני כותבת רק בשביל עצמי. אבל אני חוזרת בי. אני עדיין רוצה תגובות.
הנה עוד קטע כתיבה,שבכיתי כשכתבתי אותו.
ה-24 באוקטובר
ישבתי שם.נזכר בך.תוהה איך נעלמת לי.
הוא לוחש.
אז תעני לי,מינדי. איך?
אין תשובה. הוא לא ציפה לאחת.
הזכרונות כואבים מדי,מינדי.אבל,למה זה חיב להיות רק זכרונות?
למה אין תרופה לכאב,קטנה?
הוא ממשיך ללחוש.
כי לא צריך להיות.
התשובה נוחתת ממוחו אל פיו בלי משים.
ישבתי שם שוב,את יודעת?
ובכן,למה שלא תדעי.תחת העץ.שם נהגת להשתולל.
חיוך רפה על שפתיו.חיוך רטוב מדמעות.
תרים אותי.צחקת כמו פעם. והושטת ידיים קטנטנות.
תפסתי במותנייך והרמתי אותך על כתפיי.מחכה שתאחזי בענפי העץ התחתוניים.
מרגיש את שמלתך האדומה,מדגדגת את ראשי.
אותה השמלה האדומה בעלת הנקודות הלבנות שביקשת ממני ליום ההולדת.
הדמעות לא עוצרות.ממשיכות.בזליגה אינסופית של כאב.
אבל את לא היית שם.
הוא מושך באפו.יבבה חנוקה פורצת מפיו.
והשמלה האדומה בארון.
אני מתגעגע,מינדי.אני מתגעגע.
וזה לא מפסיק.זה לא עוצר.זה כואב.
הוא חובק את כתפיו.
זוכרת,מינדי. את ההנאה האחרונה שלך?
לאחר זמן כה רב על מיטה סטרילית ואלפי מכונות.
את קמת.שפשפת את עינייך בעצלתיים.ולפתע ניצוץ החלטי בהק בהן.
אני רוצה ללכת! אמרת. לא היה דבר שישנה את דעתך. היית נחושה. תמיד הייתי גאה בצד הזה שבך.
כולנו התנגדנו. אבל מילים,איומים,אלימות. דבר לא עצר מבעדך לרוץ אל הדלת,והחוצה.
רצתי אחרייך. היית זריזה.בשמלת בית החולים הקצרה שלך.
ושערך הפזור חלק כמשי. זוהר בכל גווניו הזהובים.
שמעתי אותך צווחת מצחוק,כשגילית שאני רץ אחרייך.
במדרגות נעצרת.התחננת שאעזוב אותך.שאת עומדת למות.שאת רוצה להנות קצת.
רק הפעם.בבקשה.
בכיתי.התחננתי שתחזרי.שתנהגי בהגיון.
צחקת.קול פעמונים היה קולך. כמלאך.
הוא נאנח בכאב.
למבוגרים,אין שמץ של הגיון. קראת לעברי והמשכת לרוץ.
רצתי אחרייך.בוכה. מוחה את הדמעות שטשטשו את ראייתי.
לבסוף השגתי אותך. תחת עץ הדובדבן שלך.אחזתי בגופך השברירי.חובק אותך חזק אליי.
הוא תופס את שיערו בתבוסה כואבת.
תן לי ללכת. לחשת.
עינייך פקוחות למחצה,ואת מושיטה לעברי דובדבן.
תרפה. תשחרר אותי,אח גדול.
השחלתי את הדובדבן אל פיך.שיחזיר מעט צבע ללחייך האפורות.
סגרת את פיך בכיווץ. מתענגת על המתיקות החמוצה של הפרי.
להתראות אדי. חייכת ברוך ועצמת את עינייך.
אותן העיניים.אותו החיוך. אני---
קולו נשבר. הוא מתייפח. מעביר על השיש הלבן והקר מטלית לחה.
מנקה אותו מאבק.
אני מצטער,מינדי. היית ילדה מיוחדת.
ועל השיש החיוור חרוט ה-24 באוקטובר.
( הוא מניח את הוורדים,וקערת דובדבנים טרייה.
מסתובב והולך.
כמו בכל ה-24 באוקטובר.
מסדר את חליפתו השחורה.
ונושם עמוק.
כמו בכל ה-24 באוקטובר.
ועלה של עץ דובדבן. נושר על הוורדים החדשים שתחתיו.
ה-24 באוקטובר).
מקווה שנהניתם!
תיאו