עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

ttio.stz@gmail.com
חברים
bellNoNameפוקסי99נערת הגורלאלונה ✮הַחַיִּים שֶׁלִּי
ThelsemisssisimemoriesאיירוMr.NobodyDanielle
יעלNerdWritingEmmaLonelyGirlMeshiM1chaly
כוכב באפלהWithout a FaceBorn To Dieme-***דניאלhopeless
see from the heartאנונימיתDaniel .כבר לא כאןBe Your Own HerocosmicBFF
its just me .SnowJennyZippersSuzan-----
Here To LoveBlackChamomileשאריות של החייםalice
לאמת יש המון דרכים
"ככה שלא בדיוק שיקרתי, פשוט בחרתי באיזו אמת להשתמש"
-אשמת הכוכבים-
שחור ולבן
אנשים בשחור לבן, אוספים פיסות של רגשות,
לעתים מתחפשים לגוונים של אפור.
אנשים שאיבדו את הטעם לחיות,
ועכשיו הם חיים בין לבן לשחור.

מהלכים בכבדות בעיירה חסרת ערך,
ובלילה שקט. אסור לאף אחד לחלום.
מפשפשים בפחים לחפש כיוון דרך,
ואולי לגלות את השביל לשלום.

ריקנות נבוכה, לבבות לא פועמים.
במקום כל כך קר, מצייתים לכללים.
מתיישבים על ספסל לנצח נצחים,
תוהים "מה היה לו היינו מרגישים?"

מגרדים עוד טיפה שאריות של הריק,
מכביש משופשף שמוביל לאינסוף.
אל תנסו לחייך, תסתכלו על כולם,
ותמשיכו בשקט את הכלום לחשוף.

זה אף פעם לא הזמן, אין עומק ואין תקווה.
המצב לא ישתנה, המציאות כבר נחרבה.
השגרה שנבנתה והרסה אפשרויות.
תמשיכו לחיות את חיי האכזבות.

בסדר-פרק 30

03/01/2016 20:33
תיאו

קול רגוע מודיע להורי מחוץ לחדר שהם יכולים להיכנס.
"מר וגברת אוליבר,הבת שלכם התעוררה,אתם יכולים להיכנס עכשיו"
הם נכנסים בהתרגשות וממהרים לנשק ולחבק אותי.
הטבעת כבר לא על ידי ואהובי יוצא מהחדר. שקט כצל.
"איך את מרגישה,ילדה שלי?" אבי ממהר לשאול.
"אני בסדר" התשובה הרגילה יוצאת מפי לפני שאני מספיקה לחשוב עליה.
"אני רוצה להודות לכם" אני פותחת בלחש.
"לא,לא. הכל יהיה בסדר,יפייפיה שלי. את רק תתני לרופאים המדהימים האלה לעשות את העבודה שלהם היטב,והם יתקנו את זה, והכל יהיה בסדר.ואנחנו נחזור הביתה, והכל יהיה בסדר" אמא שלי נושקת לאצבעותי ומלטפת את ראשי החלק.
הכל יהיה בסדר. זה היה הקוד.
"לא,אמא. הם לא יתקנו את זה. זה נגמר" שפתה רוטטת ואבי ממהר להצטרף לישיבה לידה.
"אני רוצה להודות לכם על שהגשתם לי את הכל על מגש של זהב.
הגשתם לי את הזמן שלכם,את האהבה שלכם,את הדאגה שלכם,את העבודה שלכם ואת החיים שלכם בלי למחות על כך אפילו פעם אחת.
אני רוצה להגיד לכם תודה,על שתמיד הייתם שם בשבילי,לא משנה עד כמה הייתי קרה או מרוחקת או קשה או מיואשת או רעה" עיני רצות בין זוג הורי.
האנשים שאני הכי אוהבת בעולם.
"אני רוצה להגיד לך תודה,אבא. על שמעולם לא התייאשת. על שקמת בכל לילה לכסות אותי בשמיכה ולוודא שאני חוזרת לישון.
ולך,אמא. על שלקחת אותי לטיפולים בכל פעם מחדש. והחזקת לי את היד, ווידאת שאני יאכל.
אני רוצה להגיד לכם תודה על שהייתם ההורים הכי טובים,שלא וויתרתם עליי. שנלחמתם עליי וחיבקתם בכל הזדמנות.
שהסתכלתם באומץ אל המחר ודאגתם.
שהיה תמיד אכפת לכם.
שהסכמתם גם עם הרעיונות הכי מוזרים והכי לא הגיוניים שיש. שהתרגשתם מכל חיוך שלי ושעשיתם הכל כדי ליצור אחד נוסף" הדמעות זולגות ללא הפסקה.
"אני רוצה שתדעו,שלא יכולתי לבקש את זה אחרת. לא יכולתי לבקש הורים טובים יותר.
הייתם מושלמים,הייתם מדהימים,הייתם אופטימיים ברמה שלא תיאמן.
ואני אוהבת אתכם" אחרי חיבוק גדול אמי יצאה לדבר עם הרופא קצת. האמת היתה,שהיא הלכה כי לא רצתה שאשבר תחת הדמעות שלה.
"אני אוהבת אותך,אבא.
תודה שהיית הגיבור שלי. תודה ששמרת עליי" המילים שלי סדוקות.
הדמעות מאיימות להציף את גופי.
"אני אוהב אותך,מתוקה שלי" הוא לוחש.
"אני מפחדת,אבא" שפתיי רועדות מבכי.
רק עכשיו,אחרי שאמי יצאה, יכלתי להודות בזה.
"אני יודע, ילדה שלי. אני יודע שאת מפחדת. אבל את חזקה,את תעברי את זה" אני מנענעת את ראשי בחיבוקו.
"אני לא..." אני לוחשת.
"זה נגמר" והוא מחזק את חיבוקו.
"אני בסדר. אני סוף סוף באמת בסדר"
הדמעה שלו מטפטפת לי על הלחי. חמה וכאובה.
"תשמור עליה בשבילי,טוב? אני לא רוצה שהיא תלך לאיבוד" הוא מהנהן.
"אני אשמור עליה בשבילך. אני מבטיח"
"אבא,אני יכולה לבקש ממך משהו אחרון?" אני לוחשת. הכפתורים שבחולצתו נצמדים ללחיי ואני לא יכולה לדמיין את זה נעים יותר.
"בעוד כמה שנים,אחרי שאעלם מכאן. אני רוצה שתבקש מאמא להביא עוד ילד. אני רוצה שתהיו מאושרים.
אני רוצה שתתנו לה את אותה האהבה שנתתם לי עד היום,שתקריאו לה סיפור לפני השינה ותשלחו אותה לבצפר עם נשיקות חמות,בסדר? אתה יכול להבטיח לי את זה?"
הוא מבין. הוא היחיד שמבין. הוא יודע שכאן זה נגמר והוא כבר עייף מלהכחיש.
"אני מבטיח לנסות. את יודעת עד כמה אמא שלך עקשנית בדברים כאלה,ירשת את זה ממנה" ואנחנו מצחקקים בשקט. צחוק שמשחרר את הבכי החנוק שתקוע בגרון.
"רוברט, גש להביא לי כוס מים" אמא נכנסת.
אני משחררת אותו ונהנית ממגע שפתיו על מצחי.
"ילדה שלי" היא מחבקת אותי. ריח בושם הוורד שלה מציף את החדר.
"עכשיו זה תורי לדבר" היא אומרת ואני מקשיבה לה.
אולי בפעם האחרונה.
היא מחבקת אותי חיבוק מוחץ. כל כך חזק שאני תוהה איך יש בה דיי כוח אליו.
"זה ישאר עליי הרבה זמן" אני לוחשת. החום שלה חודר את החלוק. המגע שלה נעים לי כל כך ואני פשוט מקווה שהיא לא תרפה ממני לעולם.
"זה כדי שאף פעם לא תהיי לבד" היא לוחשת.
"אף פעם לא הייתי לבד" החיוך שלי גורם לה לחייך.
"את זוכרת שפעם,כשהיית ממש קטנה, עברת איזה ניתוח שהסתבך. והיינו בטוחים שזה הסוף.
אבל את היית כל כך...מאמינה. את התעקשת שאנחנו 'חיים בסרט' ושאת רוצה שאמרח לך לק. אז שמתי לך לק וורוד.
זה היה עוד לפני ששנאת את הצבע הזה" אני מחייכת. היא מושכת באפה.
"וגרמת לנו להאמין ש....טוב,זה נראה קצת מצחיק במבט לאחור. אבל אמרת שהאל שונא אותך והוא לא ירצה אותך איתו למעלה כי את תחפרי לו כל היום ובגלל זה את תישארי איתנו" אני צוחקת.
"באמת אמרתי את זה?"
"הו,כן. בהחלט כן." היא מצטרפת לצחוקי.
"אני אוהבת אותך" היא לוחשת.
"ואני יודעת שאני צריכה להיות חזקה יותר,ולהגיד לך שהכל יהיה בסדר. אבל אני מפחדת,ג'יימי" היא מתכרבלת אל תוך חיבוקי ואני נושקת למצחה.
"הכל יהיה בסדר. אני רוצה שתהיי חזקה אחר כך,אחרי שאני אלך מפה. אני רוצה שתמשיכי להחזיק את הבית.
אני רוצה שתדעי שאני אוהבת אותך. שתמיד אהבתי.
שאני שמחה שכל זה קרה בדרך שכל זה קרה.
אני רוצה שלא תשכחי אותי,אבל תזכרי אותי כדבר טוב. אל תעשי איזו הלוויה גדולה ומפוארת שתכריח את המורה הזקנה שלי להסטוריה להיות שם ולמלמל עד כמה שהייתי ילדה רעה" היא צוחקת שוב.
"הו,מרגרט יכולה להיות מאוד ממורמרת כשהיא רוצה" היא מוסיפה.
"אני רוצה שתהיו רק אתם. את,ואבא,ותומאס,ולוקאס ועוד כמה אנשים שאת חושבת שצריך להזכיר להם אותי,אני סומכת עלייך" אני מישירה את מבטה עם מבטי.
"באותו היום,שראיתי אותך עם העגיל הזה והשיער הסגול. אני רק רציתי להגיד לך שזה היה לך יפה. פחדתי,אבל עכשיו אני אומרת לך את זה. זה היה לך יפה,ג'יימי. ואני שמחה שעשית את זה" היא פוכרת את אצבעותיה.
"אני אתגעגע אלייך" היא לוחשת.
"גם אני אתגעגע אלייך. אבל אני תמיד אהיה פה. בכל שנה, כל חודש, כל יום. אני תמיד אחזור לפה" אני נוגעת במרכז חזה.
הרוח מרחפת מבעד לחלון ומזכירה לי.
אין לך עוד זמן, אני מחכה לך...
אני מנשקת את מצחה של אמי בפעם האחרונה.
"אני אוהבת אותך,אמא"
"גם אני אותך,ילדה שלי"
אני כמעט מוכנה לעשות את זה.


לא נראה לי הגיוני לקרוא את הפרקים האלו בנפרד...
שאריות של החייםאיירו
שאריות של החיים
04/01/2016 21:04
צודקת.. כי אי אפשר לעצור בינהם אפילו בשביל להגיב
זה כל כל נוגע.
אני ממש רואה את ג'יימי הצנומה שוכבת על מיטה גדולה, ואני יכולה להרגיש דרך המילים את החיבוק של אבא שלה, ואת הדמעות והפחד של אמא שלה..
זה מרגש, וכואב, ומדהים.
אחחחח כבר אמרתי לך כמה אני אוהבת את הכתיבה שלך?!
תיאו
04/01/2016 21:32
אין לי אויר... את לא מבינה כמה ריגשת אותי.
שוב. ושוב. ושוב.
בשביל דברים כאלה אני כותבת.
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה:

קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
ארכיון
...

"צרחות שצרחתי,נואשת,כואבת.בשעת מצוקה ואובדן.
היו למחרוזת שירים מלבבת לספר שירי הלבן"
-רחל המשוררת,ספר שיריי הלבן.