עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

ttio.stz@gmail.com
חברים
bellNoNameפוקסי99נערת הגורלאלונה ✮Mandy
ThelsemisssisimemoriesאיירוMr.NobodyDanielle
יעלNerdWritingEmmaLonelyGirlMeshiM1chaly
כוכב באפלהWithout a FaceBorn To Dieme-***דניאלhopeless
see from the heartאנונימיתDaniel .כבר לא כאןBe Your Own HerocosmicBFF
its just me .SnowJennyZippersSuzan-----
Here To LoveBlackChamomileשאריות של החייםalice
לאמת יש המון דרכים
"ככה שלא בדיוק שיקרתי, פשוט בחרתי באיזו אמת להשתמש"
-אשמת הכוכבים-
שחור ולבן
אנשים בשחור לבן, אוספים פיסות של רגשות,
לעתים מתחפשים לגוונים של אפור.
אנשים שאיבדו את הטעם לחיות,
ועכשיו הם חיים בין לבן לשחור.

מהלכים בכבדות בעיירה חסרת ערך,
ובלילה שקט. אסור לאף אחד לחלום.
מפשפשים בפחים לחפש כיוון דרך,
ואולי לגלות את השביל לשלום.

ריקנות נבוכה, לבבות לא פועמים.
במקום כל כך קר, מצייתים לכללים.
מתיישבים על ספסל לנצח נצחים,
תוהים "מה היה לו היינו מרגישים?"

מגרדים עוד טיפה שאריות של הריק,
מכביש משופשף שמוביל לאינסוף.
אל תנסו לחייך, תסתכלו על כולם,
ותמשיכו בשקט את הכלום לחשוף.

זה אף פעם לא הזמן, אין עומק ואין תקווה.
המצב לא ישתנה, המציאות כבר נחרבה.
השגרה שנבנתה והרסה אפשרויות.
תמשיכו לחיות את חיי האכזבות.

בסדר- פרק 29

03/01/2016 19:42
תיאו
אני מרפרפת בעיני אל מול האור המסנוור.
כואב לי לנשום,אבל אני ממשיכה לעשות את זה.
ראשי מסתובב ואלפי פטישים מכים בו.
"התעוררת!" יד חמימה נוגעת בזרועי.
למרות הכאב,אני מסובבת את ראשי אל עבר הקול המנחם.
"לוקאס..." אני לוחשת.
עיניו מוצפות דמעות והוא נושק לפרקי אצבעותיי.
"חשבתי שאיבדתי אותך" הוא לוחש.
"כולנו חשבנו, אני...אני לא מאמין..." הוא מסיט לרגע את מבטו,מנסה להעלים את הדמעות.
"זה בסדר" קולי לא עולה על לחישה.
"אני כל כך מצטער.... אני כל כך מצטער,ג'יימי. אני..." הוא מתייפח.
"ששש..." ראשו נח על מיטתי ואני מלטפת את תלתליו ברכות.
"אני מפחד,ג'יימי" הוא לוחש.
"מותר לך לפחד. גם אני מפחדת" אני ממשיכה ללחוש.
עיניו עולות אליי. הירוק שבאישוניו הוצף בגל חדש של דמעות,והאדום התפשט סביבו.
"תראי מה הבאתי לך" הוא זז בכיסאו וחושף על השידה זר פרחים קטן.
חיוך.
מצמוץ.
"אמרת לי שאת רוצה את זה, זוכרת?"
שתיקה.
"אהובי.." אני לוחשת.
"למה התחתנת איתי?" אני מעלה אליו מבט תשוש.
"אני לא מבין...אני אוהב אותך"
"עכשיו אתה אוהב אותי. אבל כשהציעו לך את הרעיון המטופש ההוא, למה הסכמת?" הוא לוחץ את ידי.
"רציתי להיות סיפור" הוא אומר.
"חייתי יותר מדי זמן באשליות האלה. במסיבות, בשתייה,בריקודים..רציתי לעשות משהו מהחיים שלי. לא ממש ידעתי את זה אז אבל...הנקודה היא שרציתי להיות שווה משהו. רציתי להיות מישהו. רציתי...לא להיות ההוא מהבר אתמול, או ההוא של הבצפר, או...רציתי להיות אני. ולא ההוא. וכשההורים שלל הציעו לי את זה..הרגשתי שזה יהיה נכון. רציתי להתחיל ליצור את הסיפור שלי" הוא אמר.
"וחשבת שלהגשים חלום לילדה חולה תהיה התחלה טובה" השלמתי.
"אני מצטער" הוא לוחש.
"אל" אני נושקת לגב ידו.
"היית סיפור בשבילי, עכשיו זה הזמן להמשיך אותו בלעדי. אני יודעת שאתה מסוגל" אני רואה את ההבעה שלו משתנה.
"את לא עומדת למות,ג'יי" עכשיו זה תורו לנשק את גב ידי. שפתיו משתהות שם, אני מרגישה אותן נעות באיטיות רכה כל כך, מניעות את העור הדק שצי הלוך ושוב ותוהות אם כל זה אמיתי.
"זה הסוף. אני מרגישה אותו" עיניי נעצמות.
"הוא מתקרב אליי לאט לאט,לוקאס. קיבלתי 16 שנה במתנה, עכשיו אני צריכה להחזיר אותם" לוקאס מניד בראשו.
"הוא לא מתקרב" הוא מתכחש.
"תפסיק להיות ילד קטן" הוא משתתק.
"לוקאס,תסתכל אליי" הוא מרים אליי את מבטו.
ידו החמימה לוחצת את ידי הקרה והחיוורת. יד רזה שבנויה מעצמות ועור מקומט. כמעט שקופה.
"אני רוצה להגיד לך תודה" אני פותחת.
"תודה שהיית איתי. תודה שלא וויתרת. תודה שבאת איתי לכל מקום. תודה שירדת עליי כשאף אחד לא היה מסוגל.
תודה שנתת לי להיות שלך.
אני מצטערת,רציתי לעשות את זה,אתה יודע? רציתי לשכב איתך בפעם האחרונה.
רציתי לאהוב אותך בצורה הזו כמו שאף אחת לא עשתה לפניי,רציתי להגיד לך עד כמה אני אוהבת אותך.
כשבאתי אלייך אתמול,תכננתי לעשות את זה.
רציתי שנשב על המיטה שלך ונצחק. שנעלים את כל הכאב שהיה בימים האחרונים. ואז אתה תסתכל לי בעיניים, ותנשק אותי.
והכל יהיה כל כך לאט.
ואז זה פשוט יקרה.
אבל החיים לא תמיד כמו בסרטים,נכון?" הוא פולט יבבה חנוקה.
"אני רוצה שתדע,שהיית האביר שלי.
היית האביר על הסוס הלבן.
הצלת אותי,ובלעדייך לא הייתי יכולה לעשות את זה. לא הייתי יכולה לקום בכל בוקר ולהגשים את החלומות שלי אחד אחרי השני.
הפכת את החיוך המזויף שלי לאמיתי. גילית מתי אני משקרת, גרמת לי לעשות כל כך הרבה דברים שלא חלמתי לעשות.
איתך שתיתי בפעם הראשונה.
איתך הלכתי לנשף בפעם הראשונה.
איתך הרגשתי את כל...הדברים האלה בפעם הראשונה.
איתך הצלחתי לחיות.
זה צריך להיגמר עכשיו,לוקאס.
אני לא מצטערת,כי זה פשוט קורה.
תמיד ידעתי שזה יקרה.
גדלתי אל תוך העתיד הזה" ידי עולה ללטף את לחיו ברכות.
זיפים החלו לבצבץ עליה מתוך ימים של חוסר גילוח. והם השתפשפו בידי. הוא מייבב בבכי. נשימותיו קצרות.
"לא.ג'יימי.... אני מתחנן,אל תוותרי... אולי,אולי נוכל ל-. אולי הרופאים יחשבו על משהו חדש. אולי נספק לך עוד דם ו..."
"ששש.... הכל יהיה בסדר,אהובי"
אהובי. המילה מזמרת בחדר. מתגלגלת על לשוני ומחליקה החוצה בעדינות.
"אל תוותרי.." הוא מתחנן.
"הפעם,אני לא מוותרת" אני לוחשת.
"אני אוהב אותך,ג'יימי... לו רק היו לך עוד משאלות. לו רק היתה לך עוד משאלה. משאלה אחת שהיתה נותנת לך עוד שנה" הוא מתייפח.
16 משאלות, 16 שנים.
"אתה באמת מאמין בזה?"
"אני מנסה להאמין. במה עוד יש לי להאמין?" הוא לוחש.
"אני אוהב אותך, אני לא רוצה שתלכי. אני רוצה שתישארי פה, ותנשקי אותי ואז נלך הביתה ונקים בית ומשפחה וילדים, ואז נריב איתם שיסדרו את החדר ושיאכלו את ארוחת הערב עד הסוף.
אני רוצה שאת תהיי הדבר הראשון שאראה בכל בוקר כשאפקח את העיניים והדבר האחרון לפני שאלך לישון.
אני רוצה להספיק לאהוב אותך יותר.
אני רוצה לטוס איתך ברחבי העולם,ולטייל לאורך החומה הגדולה בסין ולרכב על פילים צבעוניים בהודו ולהתנשק עד שנצטרך מסיכת חמצן כי לא נפסיק לאהוב לעולם.
אני רוצה אותך איתי לנצח" הוא מתחנן שכל זה לא יהיה אמיתי.
הוא רוצה שחלוק בית החולים הזה ייעלם, והחדר הזה ייעלם, ואנחנו נגור יחד עם שלושה חתולים וכלב.
"הנצח הוא דבר ארוך מאוד..." אני מעירה.
"זאת היתה יכולה להיות הצעת נישואים מאוד מרגשת לולא היינו כבר נשואים" חיוך רך עולה על שפתיי.
״בבקשה,ג׳יימי.. תישארי עוד קצת. אל תעזבי אותי עכשיו״ מילותיו נקטעות בהשתנקויות חנוקות.
״הכל יהיה בסדר, לוקאס. תסמוך עליי״ אני לוחצת את ידיו.
״אל תלכי,ג׳יי..״ הוא מתחנן. ״אני צריך אותך פה״ עיניו על עיניי. ״אני אוהב אותך״ 
"אני רוצה שתעשה בשבילי משהו" הוא מוחץ את אצבעותיי ואני רוצה שהרגע הזה לא ייגמר.
"אני רוצה שתיקח אותי אל חוף הים. זאת היתה המשאלה האחרונה שלי.
אני רוצה למות עם השקיעה על החול הקריר,ולגעת בנצח שהים נותן לי"
"אבל הרופאים לא-"
"לא אכפת לי מהרופאים. אני רק רוצה אותך איתי.
אני רוצה שתבנה לך חיים חדשים.אני רוצה שתתאהב מחדש.
אני רוצה שתבנה בית ותמשיך לחיות.
אני לא רוצה שתתדרדר לאלכוהול או לכל דבר אחר.
אני רוצה שתתחבר מחדש עם ההורים שלך,שתסלח להם כי הם ההורים שלך. יש לך חיים ארוכים מספיק לעשות את זה.
אני רוצה שתלמד לשחרר" הוא מנענע  את ראשו.
"בבקשה,לוקאס.
תשחרר אותי" אני מנתקת את ידי מלחיו.
"אולי יש עוד..." אני מנידה בשקט.
"אין עוד. אין עוד תרופה,אין עוד זמן. תשחרר אותי,לוקאס.
וכולנו נהיה מאושרים"
"איך את תהיי מאושרת?" קולו סדוק.
"אני כבר מצאתי את האושר שלי..."
הוא אוחז בטבעת שעל ידי,ומושך אותה בעדינות. בשקט.
"אני לעולם לא אפסיק לאהוב אותך" הוא לוחש.
"אני יודעת. אבל יש הרבה סוגים של אהבה"
אנחנו מתחבקים בחוזקה.
ועכשיו אני סוף סוף מבינה.
אני מאושרת.

התגעגעתם?
לצערי....הסוף של הסיפור קרוב
שאריות של החיים
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה:

קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
ארכיון
...

"צרחות שצרחתי,נואשת,כואבת.בשעת מצוקה ואובדן.
היו למחרוזת שירים מלבבת לספר שירי הלבן"
-רחל המשוררת,ספר שיריי הלבן.