בסדר-פרק 23

"ג'יימי!" צרחות נשמעות סביבי.
"ג'יימי?! ג'יימי?! קומי!!" צרחות יגון.
גופי חסר תחושה,רפוי. אני מנסה להניע את עפעפיי,אך הם לא מגיבים. 
"ג'יימי! אל תלכי! ג'יימי,תחזרי!!" אני לא מבדילה בין הקולות.
אני כבר לא מרגישה כאב. 
"ג'יימי!!" זעקות. הפחד מחלחל לליבם כמו רעל. זה כמו נגיף,הוא מסתתר תמידית בדמם ומאיים לתקוף.
וכשהוא תוקף,הם מתפרקים.שוב ושוב עד לפעם הבאה.
נגיף אכזרי שמסתתר לו תחת אופטימיות ומתבצר שם.
הכל לבן עכשיו,כמו עננים עבים שמקשים על הנשימה שלי.אבל אני כבר לא מרגישה גם אותה.
בעצם,אני לא מרגישה כבר כלום.
אני מנסה להניע את ידיי,אך הן לא עונות לקולי.
"הבטחת" עיניים דומעות נוצצות מולי.פנים מוורידות ושמלה וורודה שניכר שהיתה יפה בעבר,אך עכשיו היא מלאה באפר וחרוכה בקצוותיה.
"את הבטחת לי!" היא מאשימה.רוקעת ברגליה בצער.
אני מנסה להתנצל,מנסה להתחנן בפניה שתסלח לי.אבל קולי לא מגיב.אנ מנסה לחבק אותה,אך ידיי רפויות.
את צודקת. אני מנסה לחשוב. הבטחתי. אבל זה פשוט היה קשה מדיי.
היא רוקעת שוב. "היית צריכה להילחם! את כל הזמן מוותרת! את תמיד מוותרת!" היא צווחת.
לא נכון! אני חושבת שוב. מעולם לא ויתרתי! הייתי חיה עד עכשיו!
"לא,את תמיד וויתרת ותמיד תוותרי.כי את כזאת.את לא מסוגלת לעמוד על שלך" היא ממלמלת ונעלמת בדרמטיות.
מעולם לא וויתרתי! אני מנסה לצעוק.
מה זה אומר עליי עכשיו? אני מתה?
הבור בערפל נפער שוב,אני משקיפה דרכו. אמי קורסת על הרצפה.לא מסוגלת להחזיק את עצמה מהכאב.כתפיה רועדות כשהיא בוכה בעוצמה ואבי אפילו לא מנסה להרים אותה.
הוא פשוט מחבק אותה ומצטרף לבכיה.
לא! זה לא יכול להיות! אני כבר מתה? 
השעון רץ על ידי.וזה מוזר מפני שמעולם לא ענדתי אחד.
השמש והירח חולפים בטיסה על פני.מתחלפים במהירות מהחושך לאור. מצמוץ-וזה נעלם.
אני רואה את תומאס לפתע.הזמן נעצר שוב,חוזר לקצבו הרגיל.
הוא כפוף,וידיים מכניסות אותו אל חדר. הכל שקט מלמעלה,אני רואה ולא שומעת.
בתכלס,גם לא נראית.
הוא משוחח עם מישהו מאחורי שולחן עץ וחלוק לבן.
איפה הוא?
התמונה מתקרבת ואני מבחינה בתגית השם על החלוק המגוהץ.הוא פסיכיאטר.
תומאס אצל פסיכיאטר.
תומאס במוסד סגור.
הם מדברים,ועל פי הבעות הפנים של תומאס,הוא מתחיל להתרגז.
בפתאומיות,הוא מתחיל לצעוק ואז מעיף את כל החפצים מהשולחן בפראות. עוד אנשים עם חלוקים נכנסים ואוחזים בו משני צדדיו.נזהרים מאיבריו המשתוללים.
אני לא רוצה להיות פה. אני רוצה להיעלם.
אני לא רוצה לראות את זה.
ושניה לפני שהמסך נעלם,אני שומעת את קולו.
"היא מתה! ואתה לא תוכל להחזיר אותה!"

המסך מתחלף. אני רואה כמויות של בקבוקים וחדר מבולגן כל כך שאני המומה כשיש מישהו על המיטה.
בקבוקי אלכוהול ושתיה חריפה באלפי סוגים מקיפים אותו והוא זורק אחד נוסף אל הרצפה.שם הוא מתנפץ ברעש מחריד.
אישה בסביבות גיל החמישים נכנסת לחדר ומנסה להרגיע אותו.
הוא צועק עליה.
זה לוקאס. לוקאס שלי שקוע עד מעל הראש באלכוהול שדופק במוחו ומעוור אותו.
אני מבחינה בשמלה קרועה בצד,שחורה.
שמלת הנשף שלי.
הפחד מציף אותי ואני מתחננת להיעלם גם מפה.לא מסוגלת להתמודד עם הכאב.
תוציאו אותי מפה! תשלחו אותי לשם!
תרחיקו אותי! תחזירו אותי!
ואז,ידיים תופסות בכתפיי,ואני מתעוררת.

"ג'יימי,את בסדר? זה רק סיוט... זה היה רק סיוט...." אני מתנשמת ולוחצת את ידיו של אבי.
מנסה לוודא שזה אמיתי.שהוא באמת כאן ולא מתפרק למטה בסלון.
"אתה כאן" אני אומרת.
"אני כאן. אני כאן,ילדה שלי.אני כאן" הוא מחבק אותי.אני לא מגיבה.
"את רוצה להתקלח?" אני מהנהנת.הוא מושיט לי מגבת,ותחת המיים החמים אני מנסה להטביע את המראות שנצרבו במוחי.
הוא מחכה בחדר עד שאני יוצאת ומחכה שארדם.אבל אני מעמידה פנים כי אני לא מסוגלת לחזור לישון,והוא הולך.
זה מה שיקרה כשאמות? מוסד אלכוהול ושיברון?
למה?
מה אני שווה? למה כולם סובלים בגללי?
אני לא רוצה שתומאס ילך למוסד.
אני לא רוצה שלוקאס ישקע בשתייה עד מעל הראש ובזכרונות כאובים.
אני לא רוצה שההורים שלי לא יצליחו לעמוד על הרגליים.
זה לא מגיע להם,זה לא מגיע לאף אחד מהם.
אני צריכה להעלם מפה.אני צריכה לוותר. זה לא הוגן לתת להם את זה.
אני צריכה להעלם.

"היי,ג'יימי! מה קורה?" קולו השמח של תומאס נשמע דרך הפלאפון בסביבות הצהריים.
"הכל בסדר" אני עונה בקור.
אני שומעת את השתיקה.צורמת וכואבת. כי הוא נזכר,וכואב לו להיזכר.
בתקופה ההיא,שעכשיו נראית רחוקה מדיי. בתקופה שלפני החתונה,לפני לוקאס,לפני המבצע המטורף של הגשמת החלומות,לפני התקווה.
והוא לא רוצה להיזכר איך חייתי ללא רגשות,איך ציפיתי למוות.
זה יותר טוב ממוסד.יותר טוב מהכאב. אני משכנעת את עצמי.
עכשיו יהיה קשה,אבל אחר כך הכל יהיה בסדר.
"את...את רוצה שאבוא אלייך?" הוא מציע.
הוא לא מוותר,הוא יגיש לי את הירח בעטיפת מתנה לו רק ידע שזה ייתן לי דקה אחת של חיוך.
שנייה.
וכאן בדיוק הבעיה.
"לא" אני ממשיכה עם הקור. עוד מעט,עוד כמה ימים והגוף כבר יתרגל לתחושה שהיתה כל כך שגורה אצלו.
כי זה מדגדג את הזיכרון ובסופו של דבר הגוף יתרגל למחסור בתחושה.
"אני יכול לעשות משהו?" הוא מנסה שוב.
"אמרתי שהכל בסדר" אני חוזרת. "אז הכל בסדר ואתה יכול לעזוב אותי!"
כעס היא הדרך היחידה להרחיק אותו.
כעס,היא הדרך היחידה עכשיו להרחיק את כולם.
וככל שהם יתרחקו יותר,כך הם יסבלו פחות.
"אוקי. אני מנתק" הוא עונה.
בלי לצפות לתגובה,אני מנתקת.
אני נושכת את שפתיי בצער למשמע הכאב שבקולו.
פחות מעשרים דקות לאחר מכן,קול החצץ הנרמס תחת צמידי הרכב האפור של תומאס נשמעים.ושבע שניות לאחר מכן,נקישות על דלת החדר.
"מה,תומאס?" אני נאנחת ופותחת בשבילו את הדלת.
"את בטוחה שאת בסדר? כי..." הוא משתתק.
"כי,מה?! תומאס. קדימה,תוציא את זה החוצה!" טון קולי מתגבר.
"אני ל-"
"אני מחכה,תומאס!"
הוא צועד בהיסוס כמה צעדים.מבטו על שלי.
אני מסתובבת ומפנה אליו את גבי כדי שלא יקרא את השקר בעיניי.
מבט אחד שגוי,והכל ייהרס.
"מה קרה,ג'יימי? את רוצה לספר לי?" הוא מתיישב על המיטה ומושיט אליי יד.
לא מה קרה,תומאס. אלא מה יקרה.
"אין מה לספר! לא קרה כלום! ואני לא בובת החרסינה שאתה צריך להגן עליה עוד! גדלתי,ואני כבר לא צריכה אותך!" הסכינים שיצאו ממני היו דו כיווניים. גם אני נחתכתי.
גם אני נכוויתי מלשון האש שלי.
"למה באת לפה,תומאס?" אני חייבת לשחק את המשחק הזה.כי אם אפשל הכל יקרוס.
כולם יקרסו.
אני חייבת לחזור להיות קרה. אני חייבת.
ולאט לאט,זה כבר לא נראה קשה כל כך.
"באתי לפה כי אני דואג לך.ואכפת לי ממך.ואני שם לב שקרה משהו,אל תחשבי שאני עומד לוותר. זה לא תורי הפעם"
"פשוט תצא מפה,תומאס. אני לא צריכה אותך יותר"
הכאב,
הוא רוצח אכזרי.
הוא לא מאפשר מוות איטי,והוא יהנה מכל שניה שבה יוכל לפעול ולצפות באחד המופעים בתור הבמאי,הצלם,והיוצר.
השחקנים, הם הקורבנות.
תומאס מתקרב ואוחז בידיי. "את חייבת להגיד לי מה קרה לך" הוא מחפש את השקר שבעיניי. אבל מרוב שקרים,אפילו אני לא מוצאת את האמת.
אני כבר לא שברירית כמו שהייתי,הפעם אני איתנה. ואני לוחמת.
והוא לא מצליח לזהות בעיניי את השקר.
חמש שניות,והוא יוצא החוצה.
כשאני מתעוררת ביום שלמחרת,אני מרגישה כמו מלכת הקרח. הכל קפוא לי בפנים.
זה מתחיל בלב,ומציף אותי.מחלחל לכל פינה בגופי עם מחזור הדם.
מתפשט עד לקצות אצבעותי וחונק את צווארי.
גופי מאבד תחושה,אבל אני עדיין עומדת על הרגליים.
שנאה משתלטת לי עד האישונים.
זלזול משתלט על קולי.
ואני מרגישה ריקה יותר מאי פעם.

"היי,ג'יימי!" לוקאס נכנס לחדר בחיוך.
"מצטער שלא הייתי פה,את יודעת. בגרויות וכל זה. מה קורה איתך?"
אני מוותרת על הנימוסים. הם לא שווים את זה. הוא לא בא לפה בגללי,הוא בא בגלל שקראו לו.
הוא לא רוצה להיות פה.
אז למה בחלום הוא היה מרוסק ושיכור?
כי המוח שלך יצר את החלום הזה,סתומה. מה נראה לך? הוא לא באמת אוהב אותך. הוא רק מנסה לעשות לך טוב לפני שתמותי.
כן,את תמותי. ואת יודעת שזה יקרה בקרוב.
כל מילה שאי פעם יצאה מפיו.כל חיבוק.כל נשיקה...-
הכל  היה שקר.
"אני בסדר" אני פולטת בלי לחשוב.
אני בסדר. אומנם גוססת,אבל בסדר. תמיד הייתי גוססת. ותמיד הייתי בסדר.
שום דבר לא השתנה עד היום,ומה שהרגשתי בימים האילו מאז שפגשתי בו,היו הכל אשליה.
תעתוע ולא יותר מזה.
הבעיה שלי,היא שפשוט הייתי רגישה מדי.ופתאטית מדי. וסומכת מדי. ועכשיו,אני חכמה יותר.
"את בטוחה שאת בסדר?" הוא שואל בהיסוס.
"הנה עוד אחד..." אני נאנחת.
"אני רק דואג ל-"
"אז אל! תקשיב,אני מאוד מודה לך על שהסכמת לרעיון הטיפשי הזה של החתונה,אבל זהו! פה זה נגמר! אני לא צריכה אותך,ולא רוצה אותך! אני לא רוצה שתדאג לי,ואני לא רוצה שתחפור לי,ואני לא רוצה שתנשק אותי,ואני לא רוצה שתדבר איתי!" אנ צועקת.
"אבל אכפת לי ממך!" הוא מתעקש.
"אני לא צריכה את האכפתיות,או את הדאגה שלך! אני פשוט לא צריכה יותר! זהו,תקלוט את זה! הייתה תקופה יפה,אבל כמו כל דבר גם היא נגמרה,אתה חייב ללמוד להבליג! לעבור הלאה! תחזור לבצפר שלך,לבית שלך,לחיים שלך! תחזור להתמזמז עם בנות,תעיף את הטבעת המטופשת הזאת לאלפי עזאזל ופשוט תתרחק ממני! תעזוב אותי! אתה נדבק מדי,תלמד לשחרר לפעמים!" אני ממשיכה לצעוק. ידיי מאוגרפות,ואני מניחה שפניי אדומות תחת הפאה.
אבל לא אכפת לי. כל שאני רוצה הוא שהמסר יעבור,ואני אוכל למות עם פחות ייסורי מצפון ופחות חיים שהרסתי.
"אני לא רוצה לשחרר אותך" הוא מתחנן.כמו תומאס,הוא מחפש בעיניי את האמת.
"אבל אני כן" אני מסיימת את זה.
"תגידי את זה שוב,תגידי שאת לא רוצה אותי פה.תגידי שאת שונאת אותי עד כדי כך שאת רוצה שאלך"
"אני לא רוצה אותך פה.אני רוצה שתלך" פרץ נחישות עובר בעיניו.
"תגידי שאת לא מחבבת אותי אפילו לא קצת.תגידי לי שאת שונאת אותי! תגידי לי שכל נשיקה וחיבוק שלנו לא עובר לך מן רעד בלב! והחשמל הזה? תגידי לי שאני היחיד שזה קורה לו! תגידי לי שאני הוזה!" הקטע הוא,שדבריו נשמעו כנים.אבל כמוני,גם הוא כנראה שחקן טוב.
ולפתע אני נזכרת,זאת הרי העבודה שלו! הוא מדגמן! כאילו,הוא מזייף הבעות בערך,מאתיים פעמים ביום!
איך נפלתי לזה?!
"אני ל-"
אבל לפני שאני מסיימת את המשפט,ידיו חופנות את לחיי ושפתיו פוגשות בשפתיי בתשוקה כבדה. מתחנן שאשנה את דעתי. שאודה שטעיתי ואחזור אל זרועותיו.
שפתיו עוטפות את שפתיי,וברכיי רועדות.כל טיפה מדמי,מתחננת שאחזיר לו באותה האש ואכנע.
ליבי מאיים לטבוע וידיי מצטרפות לרעידות.
אבל אז התמונה של לוקאס על המיטה,בין ערימות בקבוקי הזכוכית השבורים והעיניים הנפוחות מדמעות ומריקנות מופיעה במוחי.
ואני יודעת מה אני צריכה לעשות.
אני מתנגדת לכל הרגשות שמשתוללות בגופי ומתנתקת משפתיו בטלטלה.
"אני לא רוצה אותך. אני לא מחבבת אותך. אני רוצה שתצא לי מהחדר, ומהחיים. זה היה מספיק ברור?! אני שונאת אותך!" 
לא! בבקשה לא.... תישאר,תילחם עליי....
הוא סוקר את עיני ומחפש בהן שוב את האמת. השניות נדמות לי כנצח. חוטים דקים קושרים את ליבי ואז מתהדקים באיטיות ופוצעים אותו.
אני כמעט יכולה להרגיש את הדם הניגר ממנו וממלא לי את קנה הנשימה.
הגרון שלי נחסם.
אני מבינה שאם יישאר פה אפילו עוד זמן מועט,אני אשבר.
תצא מפה עכשיו!
תישאר.
תתרחק ממני!
בבקשה אל....
זה רק יועיל אחר כך!
זה לא,בבקשה...תתעלם ממני. תילחם עליי....
תברח!
תנשק אותי...
אבל הוא מסתובב,והולך אל הדלת באיטיות.כאילו מחכה שאשנה את דעתי,שאקרא לו לחזור כמו שכל סנטימטר בגופי התחנן לעשות.
כשהוא פותח אותה ויוצא,הוא לא מסתובב.
ואז,הדלת נסגרת.
אני עוצרת את הנשימה,מנסה לכלוא את הכאב עוד קצת בפנים.לא נותנת לו לחלחל אל גופי.
עוד שניה. עוד שתיים. עוד ש-
ואז זה מתפוצץ.
כמו רעם ששולח את המכה המרכזית שלו,ואני קורסת אל הרצפה.רגליי לא מסוגלות עוד להחזיק את גופי ואני מתקפלת אל תוך עצמי.
מה זה? מאיפה הכאב הזה?!
אני מרגישה כאילו התעוררתי באמצע ניתוח לב,והמנתחים חסרי ההבעה בדיוק נועצים בו את הסכינים בפנים חסרות הבעה.מרטשים לי אותו ללא רחמים ומזריקים לדמי מן נוזל רותח שצורב את וורידיי וחותך את גופי.
אל פצעיי מוזרם מלח.
אני חונקת זעקת כאב שמתפרצת בתוכי.
תופים הולמים ברכותיי.
כל שאני רוצה,הוא שזה ייגמר. שגופי ייעלם מפה ואני אוכל לנדוד אל השחקים הרחוקים ולהיעלם מפה!
הכאב בלתי ניתן לעצירה,הוא מוזרם אל כל גופי וידיי נשלחות לחבק את כתפיי שלא אתפרק.
תומאס......
לוקאס... 
אני כל כך מצטערת....
אני מצטערת....
אני מצטערת....
אני חושבת. המילים מהדהדות בראשי הכואב,נידונתי לחוות את הכאב הזה עד מותי.
אני לא מאמינה שהוא יעלם. אני לא מסוגלת לחשוב.
אני מנסה לנעול את הרגשות שלי כמו שתמיד עשיתי,כמו שהיה קל לעשות תמיד, אבל מוצאת את זה כמשימה בלתי אפשרית.
לא! בבקשה לא! תפסיקו את זה!
ידי האחת משתחררת מגופי הרועד ועולה לתפוס בראשי. אני מתפרקת,חלק אחרי חלק.
ואין שום דבר שיכול להקל על הכאב.
אני לא מצליחה לחשוב,כדורים?
אולי פשוט כדי שאמות לי פה בשלווה...
אפילו לא ארגיש בזה.בנחשים הארסיים שעוטפים את גופי ומשתחלים לכל מילימטר בו.
בגישוש עיוור,אני זוחלת אל חדר האמבט ומתחננת שזה יהיה שם.
בבקשה,בבקשה,בבקשה. זה הדבר היחיד שיכול להעלים את זה...
הפאה כבר נשמטה על הרצפה,וכעבור זמן שנדמה כנצח,אני מצליחה לעבור את המרחק הקטן בין הדלת אל חדר האמבטיה.
ידי מתרוממת ונאחזת בשולי הכיור.רועדת.
במאמץ אדיר אני נעמדת על רגליי החלושות ומנסה להתיישר אך התנועה המירבית שאני מצליחה ליצור היא עמידה כפופה מדיי.
אני משעינה זרוע אחת על הכיור ובשניה מגששת.ואז אצבעותי פוגשות באריזה.
אריזת משככי הכאבים החדשים שנתנו לי לאחרונה,חזקים במיוחד! -לא מילים שלי בכל אופן.
בבקשה שזה יצליח.
נשימתי חורקת וצורבת את ריאותיי.אני מפחדת להשתעל כדי לנסות להעלים את הגוש בגרוני.
ואז אני מרפה,ערימת עצמות שמחוברות יחד בעור אפרפר ודק יותר מניילון קורסת.
שומרת רק בקושי,על לב מדמם וזוג ריאות חורקות וצורבות.
אני ממלאת את כוס צחצוח השיניים במיים מהברז ובלי לחשוב לוקחת כדור.
לוקח לו זמן להשפיע,ואני מחניקה יבבה כואבת.
עוד כדור.
מחר כבר אשיג טובים יותר.
כשהכדור משפיע וכאבי מיטשטש,אני מתחפרת תחת השמיכה ונעלמת.

הבטחות,הן רק משפטים שעפים באויר. הן לא משפיעות על כלום.
אדם לא חייב לעשות משהו רק בגלל שהוא הבטיח לעשות כן,לפעמים זה אפילו בזבוז של זמן.
בחלום,אני רואה עיניים אדומות וענקיות צופות בי. 
"הבטחת לי..." לחישה כעוסה.
"את הבטחת לי...." היא לוחשת שוב.
"טוב,מצטערת באמת שלא יכלתי לעשות את זה!" המסיכה ננעצה עמוק מדי. אני כבר לא מצליחה להסיר אותה.
זה הקעקוע שרק הוסתר תחת בגד רופף,הוא תמיד איים לחזור.
"אל תדחפי גם אותי,ג'יימי. אל תוותרי גם עליי"
"זה ככה עם כולם,אל תרגישי משהו מיוחד..." אני מסננת.
"לא איתי" היא עונה.
"אני יכולה לפחות לראות אותך בלי להרגיש מטומטמת?!" אני צועקת אל החלל הריק.
"כמעט ולא" לחישתה נחלשת.
"מי את?" אני צועקת.
"זה פשוט. אני בסך הכל את" כשהיא אומרת את זה,אני מרגישה פטיש שהולם בחזי,ואז אני נופלת לחשיכה שמאז ומעולם,תמיד הייתי שייכת אליה.