עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

ttio.stz@gmail.com
חברים
bellNoNameפוקסי99נערת הגורלאלונה ✮הַחַיִּים שֶׁלִּי
ThelsemisssisimemoriesאיירוMr.NobodyDanielle
יעלNerdWritingEmmaMeshiM1chalyכוכב באפלה
Without a FaceBorn To Dieme-***דניאלhopelesssee from the heart
אנונימיתDaniel .כבר לא כאןBe Your Own HerocosmicBFFits just me .
SnowZippersSuzan-----Here To LoveBlackChamomile
שאריות של החייםalice
לאמת יש המון דרכים
"ככה שלא בדיוק שיקרתי, פשוט בחרתי באיזו אמת להשתמש"
-אשמת הכוכבים-
שחור ולבן
אנשים בשחור לבן, אוספים פיסות של רגשות,
לעתים מתחפשים לגוונים של אפור.
אנשים שאיבדו את הטעם לחיות,
ועכשיו הם חיים בין לבן לשחור.

מהלכים בכבדות בעיירה חסרת ערך,
ובלילה שקט. אסור לאף אחד לחלום.
מפשפשים בפחים לחפש כיוון דרך,
ואולי לגלות את השביל לשלום.

ריקנות נבוכה, לבבות לא פועמים.
במקום כל כך קר, מצייתים לכללים.
מתיישבים על ספסל לנצח נצחים,
תוהים "מה היה לו היינו מרגישים?"

מגרדים עוד טיפה שאריות של הריק,
מכביש משופשף שמוביל לאינסוף.
אל תנסו לחייך, תסתכלו על כולם,
ותמשיכו בשקט את הכלום לחשוף.

זה אף פעם לא הזמן, אין עומק ואין תקווה.
המצב לא ישתנה, המציאות כבר נחרבה.
השגרה שנבנתה והרסה אפשרויות.
תמשיכו לחיות את חיי האכזבות.

בסדר: פרק 21

11/10/2015 16:24
תיאו
פרק 21: אחרי כמה שעות, אני מוצאת את עצמי, באמצע הלילה נושפת עשן עבה אל האויר הקריר. "אני צריכה לעשן סיגריה" אני אומרת לקראת הערב. "וזה לא פלילי בכלל" לוקאס מושך בכתפיו. "אבל אני צריכה" אני מתעקשת. "ואני צריך חופש מביולוגיה" הוא נאנח ומשליך את הספר על המיטה. "אז תיקח חופש" אני מתחילה לפתוח את המגירות בחיפוש אחרי חפיסה. "מה את עושה?" הוא שואל. "מחפשת סיגריה. אתה מסוג האנשים שתמיד יחזיקו סיגריה" אני סוגרת מגירה נוספת. "ו...למה את צריכה סיגריה? אני מניח שאת לא צריכה להרגע בדחיפות, אז אני צריך סיבה משכנעת" הוא משלב את ידיו. "אחד עשרה" חלום מספר אחד עשרה. "אני לא מאמין... מה זה החלומות האלה?!" הוא רוטן ושולח את ידו אל מתחת לאחד הג'ינסים שבארונות הגבוהים יותר. "עבריין" אני פולטת. "זה נקרא, מתבגר. ולידיעתך,אני משתמש בזה רק למבחנים קשים...או לפעמים..." הוא שולף חפיסה חדשה. "עכשיו נתת לי תירוץ לפתוח אותה" קולו רוטן. "תביא לי!" אני מנסה לחטוף אותה מידו. "זה לא מסוכן?" הוא מרים אותה גבוה מעל ראשי. "זה כן. זאת הסיבה שזה ברשימה" אני מתיישבת על מיטתו ומחכה. "מזל שאנחנו פה ולא בבית. ההורים שלי היו הורגים אותי" אני אומרת. "וזאת רק ההתחלה של מה שהם יעשו לי" הוא מפריד סיגריה בודדה מהאריזה. "שאכטה אחת" הוא מזהיר. "שתיים" "אחת" "שלוש!" "רק אחת" "סיגריה אחת!" אני מנשקת אותו וחוטפת מידו את הסיגריה. "ערמומית" אני מחייכת. "להדליק אותך?" הוא מדליק מצת. "ולמה בחור צעיר כמוך מחזיק מצת מפוקפק כל כך בכיס?" אני חוקרת. "לבחורים חתיכים יש בדרך כלל מצת בכיס,לא ידעת?" "כן. אז למה לך יש?" הוא צובט את מותני. "כי למדתי עם מישהו לביולוגיה היום והוא כן מעשן" הוא עונה בלי למצמץ. "ו...לא לקחת לו איזה שאכטה קטנה?" אני מתגרה בכח הריסון העצמי שלו עוד קצת על ידי חיכוך שפתי בשפתיו. "אפילו לא אחת" עיניו מעורפלות וספק אם הוא יודע על מה הוא מדבר. "אתה בטוח?" אני משתעשעת ומעבירה את אצבעי על מצחו. "אהא..." שפתיו מגששות אחרי שפתיי. אני חוטפת מידו את המצת ויוצאת אל המרפסת המזערית הצמודה למיטה. "למה?" הוא משרבב אלי את שפתיו. "אני לא מנשקת אנשים מפוקפקים" אני קובעת בהחלטיות. "חשבתי שסיכמנו שאני לא מפוקפק" הוא מתקרב אליי כשאני מנסה ללחוץ על המצת ולהדליק את הסיגריה שבידי. "הנה,תחזיקי אותה ככה" הוא מניח אותה בין אצבעותיי ואז מדליק אותה. "אוי אלוהים,אני לא מאמין שאני עושה את זה..." אני טופחת על כתפו בניחום. "ועכשיו תשאפי" אני מצמידה את החלק המסומן לשפתי ושואפת עמוקות. אבל אז אני משתעלת כשהחומר מגיע לריאותיי. לוקאס מצחקק. "בפעם הבאה תקשיבי לי" אני מרימה את הסיגריה שוב אל שפתיי. "ג'יימי! כמעט נחנקת! סיכמנו על שאכטה אחת" הוא מתרה בי. "לא. אתה סיכמת על שאכטה אחת, אני סיכמתי על סיגריה אחת" אני לוקחת שאיפה נוספת. זה מגעיל. והעשן מזדחל אל הריאות בצורה חונקת. אבל אז, השכל והלב מתערבבים ויוצרים תוכנית. בלי לחשוב שנית,אני לוקחת שאיפה עמוקה אל ריאותיי ומשתעלת בכבדות. אני מדמה נפילה והיחנקות ואז עוצרת את נשימתי לקול קריאותיו. בלי לחכות רגע,הוא מתחיל בתהליכי ההחייאה שכוללים אצלו תחילה הנשמה. וכשפיו מוצמד אל פי, אני מנשקת אותו בעוז ומצמידה את גופו אליי. "ג'יימי!" אני לא מאפשרת לא לדבר. "את יודעת כמה דאגת-" נשיקה. "את משוגע-" ועוד נשיקה. כשהוא נרגע לבסוף, אני משחקת עם השיער שבעורפו. "דאגתי" הוא אומר. "את סחטנית" מוסיף. "סיגריה היא לא טעימה" אני לא מגיבה לדבריו. "סיגריה לא צריכה להיות טעימה" הוא שולף אחת דולקת מאחוריי גבו ושואף ממנה ארוכות. אני חוטפת אותה מידיו במהירות ומכבה אותה בכיור שבחדר הרחצה הצמוד לחדרו. "למה רק לך מותר?" הוא שואל בעיני כלבלב מסכנות. "אתה מעדיף שלא אנשק אותך עוד לעולם?" גם אם ה'לעולם' הזה קצר מדי. "רק תחזירי לפה את השפתיים האלו" הוא ממהר להתנצל. וזה בדיוק מה שאני עושה. "אנחנו חייבים להפסיק עם הדביקיות הזאת..." אני ממלמלת. "לי דווקא נוח איתה" אנחנו יושבים על המיטה שלו,וידו נכרכת סביב כתפי. "ובכן, לי לא" אני מסירה את ידו הגדולה מגבי. "ג'יי, בכנות, אני הכי חתיך במשוואה הזאת. וחתיכים הם אלה שקובעים. נקודה!" זה נכון. הוא באמת חתיך. אבל אני לא מרשה לעצמי לאמר לו את זה.האגו שלו מספיק עצום גם בלי זה. "אז אני נפרדת ממך. אני לא אוהבת גבר שתלטן" אני משרטטת ציורים על זרועו שחזרה להישען עליי. "באמת? בחורה זרקה אותי?! טוב,אז אני מניח שאני זרקתי אותך עוד הרבה לפני כן,בובה" הוא עונה בערסיות מושלמת. "בובה תקרא לחברות שלך" אני מחקה את הטון הערסי. "בובה" הוא לוחש לאוזני. "אני כבר לא החברה שלך,זוכר? נפרדנו" אני נוקשת על רכתו. "איך את תתמודדי בלי זה?" הוא מנשק את צווארי. "איך אתה בלי זה?" אני נושכת את תנוך אוזנו ומדגדגת את גבו תחת החולצה. "אני לא.. אז בואי נחזור!" "לא. לא בא לי עכשיו... אולי מחר? בסביבו הערב כזה..." אני מותחת אותו. "בלי נשיקות!" אני חוסמת את שפתיו שוב. "אני גבר" "זה לא תירוץ!" "בטח שכן!" "זה לא! תפסיק להתפנק!" והוא שותק. אנחנו יושבים כך כמה דקות בשתיקה, וזה נעים. כשכל אחד שקוע במחשבותיו. אני חושבת על החיים שוב. ואז מנסה לנחש על מה לוקאס חושב. "בואי נרקוד" הוא לוחש אליי. תחילה,אני לא מבינה את בקשתו. אבל כשהוא מפעיל שיר שקט ורגוע ומחבר את הנייד אל הרמקולים הקטנים, אני מתרוממת ומנסה לברוח מהחדר. "אני לא יכול שניה בלעדייך,את באמת חושבת שתוכלי להיעלם לי?" הוא מושך את ידי אליו, ואנחנו רוקדים. אין אורות מתחלפים, אין השפעת אלכוהול,אין לבוש מכובד. רק שנינו. הוא בג'ינס וטריקו. ואני בפיג'מה. הוא מסובב אותי בין ידיו ואני צוחקת בשקט. "זוכרת את זה?" הוא עושה עוד צעד מוכר. אני הולכת אחריו. נותנת לו להוביל אותי. קדימה ואחורה. שוב קדימה, ושוב אחורה. ולרגע, זה מרגיש כאילו הרגע הזה לא ייגמר. מצטערת על הבלאגן עם הפוסטים. הפלאפון עושה לי בעיות...
עדן בלסטרה
11/10/2015 19:35
היי מה ניש לכולם
Zippers
11/10/2015 20:45
מה שמדהים בסיפורים שלך, שאפשר להבין את הרעיון גם מבלי לקרוא את הסיפור מההתחלה :)
בחיי זה מדהים, וכ"כ חמוד
<נעמה>
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:

קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
ארכיון
...

"צרחות שצרחתי,נואשת,כואבת.בשעת מצוקה ואובדן.
היו למחרוזת שירים מלבבת לספר שירי הלבן"
-רחל המשוררת,ספר שיריי הלבן.