בסדר- פרק 20

אחרי הרגעים הקסומים שחוויתי,אני ישנה שינה קלה מאוד. וכשלוקאס זז בשנתו אני מתעוררת.
אני קמה מהמיטה ועוטפת את גופי באחת מהשמיכות.
השמש מתחילה לנצנץ ולשלוח במאמץ את אצבעותיה הזהובות אל השמיים.
אני שרה בשקט. שיר על יופי,שיר על פריחה,שיר על טוהר ואהבה.
הרוח מקפיאה את ראשי וכתפיי החשופות ואני מחייכת לרגע ומכניסה אותה עמוק אל ריאותיי.
"אני מניחה שאני פשוט אוהבת אותך" אני לוחשת.
אחרי כמעט שעה,אני חוזרת אל המיטה. אני נהנית לצפות בו ישן. הוא נראה רגוע יותר.
ויש לו קמט קטן בין הגבות,ושיערו סתור.
אני לא יכולה לעצור בעצמי,ואני מעבירה בו את ידיי. נותנת לה לטבוע בים השחור והחלק הזה.
הלילה,פשוט סלחתי לו.
לא היה אכפת לי מה קרה ואיך קרה. פשוט הבנתי שהוא באמת אוהב אותי.
ונתתי לו את עצמי בצורה הכי טובה שיש.
איפשרתי לעצמי להתמסר אליו.
וכששכבנו לבסוף תחת השמיכות מתנשמים ומתנשפים, המבט שהוא שלח לי היה לא מהעולם הזה.
הרגשתי כאילו שהאל בעצמו הוריד אליי מלאך.
חצי מחזו חשוף ואני מעבירה את אצבעי בטיולים עדינים.
הוא נע תחת מגעי ואני מחייכת כממתיקת סוד.
בפרץ נוסף של איבוד שליטה שובב,אני עוברת לנשק את האיזור בנשיקות פרפר קטנות.
וכשאני מגיעה אל שפתיו אני משתעשעת ברכותן האינסופית.
ידי מלטפת את לחיו בריכוז ואז יד עוטפת את זרועי ועיניו נפקחות.
"בוקר טוב" אני לוחשת.
"בוקר מדהים" הוא עונה בחיוך זהה לשלי.
אני סוקרת את הירוק החייתי שבעיניו ומתענגת על מראהו.
"מה?" אני שואלת במבוכה כשהוא סוקר את פניי.
"נשאר לך סימן קטן" הוא מצחקק.
אני מוציאה את הנייד מהשידה ובודקת את דבריו בהשתקפות.
"הו, שיט" אני מסננת ומתחילה לשפשף את הסימן שעל צווארי.
"זה לא ירד,אל תתאמצי" אני רוטנת ומנסה להוריד את זה עם מיים מהכיור.
"ומה בדיוק אני אמורה להגיד להורים שלי,הא? או מי גאד, מה תומאס יגיד?!" אני מכווצת את פניי ומתיישבת על המיטה ברגזנות ילדותית.
"הוא בטח יגיד...שהוא שמח בשבילך. ו...שהוא גאה בך" הוא מושך את כתפיו ומושך אותי אליו.
"אז אתה לא מכיר אותו" שיני נושכות את שפתיי בלי משים.
"אל-" הוא מניח את אצבעו על שפתיי. "רק לי מותר לעשות את זה". חיוכו מרטיט את ליבי.
"על מה את חושבת עכשיו?" הוא שואל.
"אני חושבת...שהחדר עכשיו זוהר ויש בו הרבה נצנצים כאלה..." רק אחרי שאני אומרת את זה אני מבינה עד כמה רע נשמעי.
"אוי ואבוי. אני פשוט לא מפסיקה להביך את עצמי ביממה האחרונה,הא?" אני מליטה את פני בין ידי בבושה.
"זה עוד ישתפר,איך עוד הבכת את עצמך?" הוא מקלף את אצבעותי מפניי.
"כבר שכחת מה קרה אתמול?" אני לוחשת.
"לא הבכת את עצמך,היית מקסימה" הוא מנשק את שפתיי.
"הו, באמת. אם לא שמת לב,בכיתי" אני מהדקת סביבי את השמיכה.
"כולן בוכות בפעם הראשונה שלהן" ידו החמה מלטפת את פדחתי החלקה.
"לא ככה" 
"את באמת רוצה לבדוק את זה?" הוא מרים גבה.
"אוי, לא" אני פוטרת את דבריו בהינף יד.
"אז...אתה מתכוון לספר לי מאיפה הדקלום השוטף של וויליאם שייקספיר,רומאו?" אני שולחת אליו מבט בוחן.
"ניסיתי לשחק בסרט תקופה קצרה פעם,אבל לא התחברתי לשעות ולכמות העבודה אז פרשתי" הוא מושך בכתפיו.
"אהבתי שזרמת" הוא קורץ.
"אהבתי שאהבת" אני עונה בחיוך רחב.
"אהבתי איך שהערת אותי" הוא מנשק את שפתיי.
"אהבתי איך שנראית" אני צוחקת ופורעת שוב את שיערו.
"ממתי נהיינו כאלה דביקים?" אנחנו שוזרים יחד את אצבעותינו ומשחקים בהן.
"אני מניח שזה קרה רק הבוקר" הוא ממלמל.
"עוד מאתמול,רומיאו שלי" אני נזכרת בסצנה שדיקלמנו.
"את יודעת,אני חושב שאני קצת אוהב אותך" הוא מחייך חצי חיוך מתחכם.
"רק קצת?" אני שואלת.
"ממש טיפה. כמעט ואי אפשר לראות את זה בכלל" אני מהנהנת.
"אז אני מניחה שאני לא אוהבת אותך בכלל" אני זוקפת את סנטרי בהתרסה.
"זה כאב,בלרינה. אני חייב להחזיר לך על זה" הוא מזעיף את פניו.
"כל עוד אני הבלרינה שלך,אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה" אני מושכת בכתפיי.
"את בטוחה?" הוא שואל.
אני מהנהנת בעקשנות ורק אז מבינה את טעותי. אני מסתובבת כדי לעצור אותו אבל זה כבר מאוחר מדיי.
שפתיו על שפתיי ואני פותחת במהירות את שיניי מתוך כושר ריסון רעוע.
"ממתי נהיית קלה להשגה?" הוא שואל בחיוך שטני.
"ממתי התחלת להפר שבועות?" אני עונה באותו המטבע.
"איזה שבועה הפרתי?!" הוא שואל בהפתעה.
"נשבעת שלא לאנוס אותי" אני מצחקקת.
בתגובה, הוא מנשק שוב את כתפי.
אני שותקת ומנסה להתרכז רק במגע שפתיו על עורי. 
השמש כבר בשלבי הזריחה המאוחרים שלה,והציפורים מתחילות להתעורר ולחצות את השמיים במעופן.
"הכאבתי לך?" לוקאס שואל לאחר רגע של מחשבה.
"עכשיו? לא " אני מתחמקת.
"אתמול. בלילה" אני שותקת כמה דקות.
"אני מניחה שזה היה צריך לכאוב" אני לוחשת. נזכרת בדמעות הכאב שזלגו מעיניי.
"אז הכאבתי לך" הוא מניד את ראשו בחוסר שביעות רצון.ואז מניח אותו על כתפי.
אני מרימה את סנטרו ומיישירה את מבטו עם שלי.
"לוקאס. בבקשה אל תצטער על מה שהיה אתמול" אני לוחשת.
"אני לא מצטער על זה. אני מצטער על שהכאבתי לך" האשמה יוקדת על פניו.
"אל תצטער גם על זה. זה פשוט חלק מזה. ואני הייתי מטומטמת שלא ציפיתי לזה" אני לוחשת.
"לא יכלת לצפות"  הוא מתעקש.
"באמת נהיינו דביקים,הא?" מצחי מתקמט.
הוא מאשר ונושק לכתפי.
"אנחנו נצטרך לקום מפה מתיישהו" הוא לוחש על עורי.
"אני יודעת" אבל אנחנו לא זזים.
אני מסתכלת עליו, והוא מסתכל עליי. ותוך חמש שניות של החלפת מבטים החלטיים.
אנחנו מדליקים שוב את הלהבה והתשוקה על ידי מגע שפתיים מתפוצץ.
ידיי על גופו וידיו על זרועותיי.
"אני מניחה שנוכל להישאר פה עוד קצת" אני לוחשת בחיוך.

אני שוכבת על המיטה בזמן שתומאס מספר באוזניי על הדייט המוצלח שעבר אמש.
"היא צחקה כל הסרט והחזיקה לי את היד ואז יצאנו באמצע...ודיברנו...וזהו" אני מצחקקת.
"מה קרה?" הוא מתעניין.
"וזהו? מה קרה בזהו הזה?" אני מיישירה אליו את מבטי.
אני רואה אותו מסמיק והוא מסיט את מבטו בבושה.
"כ-כלום" מגמגם.
"אתה בטוח?"
"טוב" הוא נכנע. "נשיקה אחת" אני מחייכת.
"שלוש" אני מתעקשת.
"אולי שתיים" הוא עונה.
"שקרן"
"מקסימום שלוש. אבל השלישית הייתה בלחי,זה נחשב?" אני פורעת את שיערו.
"הכל נחשב" אני נשענת על החלון.
הוא שותק כמה שניות ואז מפשפש בכיסו, אני שומעת משהו מקרקש.
"מה זה?" סקרנותי נדלקת.
"חשבתי לתת לך את זה מוקדם יותר, אבל לא ידעתי מתי" הוא מוציא מכיסו חוטים מלופפים יחד לצמה ועליהם תלויים כמה תליונים כסופים קטנים של קונכיות. ובמרכז צדף מדהים בגוון חלבי שחרוטה עליו המילה-לנצח.
הוא קושר אותו סביב מפרקי ואני לא מוצאת את המילים להגיב.
"זה פשוט יפייפה" אני לוחשת לבסוף.
"כן,אני מניח שכן. לקח לי שנה רק לבחור צדף,ולחרוט עליו וכל זה. הכתב שלי לא משהו, אבל אני בטוח שאת תתמודדי" הוא קורץ.
"תודה" עיניי בורקות.
"ועכשיו מעבירים נושא כי זה מתחיל להיות מביך מדי!" הוא ממהר לאמר.
"משהו כמו...מה שעשית אתמול?" אני שואלת בערמומיות.
"ומה איתך? מה את עשית אתמול?!" הוא מחזיר לי באותו הקלף. עכשיו זה תורי לשתוק ולחיי מתלהטות.
"את מסמיקה?" הוא מתגרה בי.
"לא קרה כלום" לחיי לוהטות עוד יותר.
"את יודעת מה חשבתי לעשות היום?" הוא קם להתיישב לצידי.
"מה?" אני שמחה שעבר נושא.
"את זה" ואז הוא מושך במהירות את הצעיף מצווארי.
הסימן הכהה נחשף על צווארי.ואני ממהרת להניח עליו את ידי.
"אוי,אלוהים. זה פשוט מגעיל" הוא מתחלחל.
"קנאי" אני מצחקקת ומחזירה את הצעיף עליי.
"איך ידעת?" אני שואלת.
"הו,נו באמת,ג'יימי.ממתי את שמה צעיפים?" אני מכווצת את שפתיי.
"אני לא מתכוון לשאול איך זה היה,כי מספיק יש לי בחילה והבטן שלי לא תעמוד בזה,אבל איך את מרגישה לגבי זה?"
"אני חושבת שטוב לי. ואני חושבת שאני קצת אוהבת אותו" אני מחייכת באדיוטיות.
"רק עכשיו?" הוא מרים את גבתו.
אני מהנהנת.
"לא. רק עכשיו את עולה על זה?" 
"ידעת?" אני מופתעת.
"וודאי שידעתי! הו,גאד. את רצינית עכשיו?" אני מחייכת בבושה.
"ולמה לא אמרת כלום?" אני שואלת בכעס.
"כי חשבתי שאת יודעת! אני לא אשם שאת כזאת אטומה!" הוא צוחק.
וזה נחמד.
לפני חודש וחצי הוא לא היה מסוגל לצייץ לעברי.
עכשיו הוא למד להשתחרר.
"ומה איתך ועם הנערה ההיא,הא?" אני מעבירה נושא ומחייכת אליו בשטניות.
למדתי להנות מהרגעים האלה, לנצל כל אחד מהם ככל שאוכל. מפני שהם ספורים.
ואין לדעת מה יקרה מחר.

לא ככ מתה על הפרק הזה...סתם תקוע