בסדר- פרק 18

אממ... אחרי המון מאבקים עם מחסום הכתיבה (ועם עצמי) הצלחתי לכתוב לכם את הפרק הזה. ועכשיו הספר כבר גמור בעיקרון, אז אני מקווה שאוכל להעלות מהר יותר.

פרק 18:

שורדת.
הכוונה היא למישהי שמטפסת על ההר, ולמרות שפוגעים בה סלעים מהפסגה, היא קמה וסופגת אותם, ממשיכה לטפס. גם כשאין בשביל מה.

לוקאס העביר את הלילה על כמה מגבות שפרש על הרצפה. זה כאב לי,אבל לא הייתי מסוגלת אחרת.
שיוועתי לחיבוקו בלילה, ושפתיי דאבו לנשיקותיו הרכות. אבל לא הרשתי לעצמי להרפות. זה היה קשה מדי.
הלילה היה מלא בסיוטים על מבטי נחש שטניים שנעלמים ומופיעים לסירוגין,ועל אריק שכופה את עצמו עליי.
כמה פעמים התעוררתי בבהלה וראיתי מולי את לוקאס שמעביר מגבת רטובה על מצחי.
כשקמנו,לא אמרנו מילה.
התארגנו בשקט ונסענו. רק אז נזכרתי,שלא ראיתי אתמול בלילה את הירח.
"לקחת אותך הביתה?" הוא שואל אבל אני מנענעת בראשי. ובעקבות כך הוא פונה פנייה חדה.
"קח אותי אל תומאס" אני עונה.
הוא מוריד אותי שם ואני נכנסת לביתו.
"תומאס?" אני שואלת ונכנסת לחדרו.
"ג'יימי! איך היה?!" הוא מנסה לחבק אותי בהתלהבות אבל מופתע כשאני נרתעת בבהלה. אני לא יודעת אם זה הדבר הנכון לעשות,ואני לא יודעת איך הוא יגיב, אבל כל הדרך לכאן תכננתי לספר לו ולהתייעץ איתו,אבל עכשיו אני פתאום מהססת.
"אז אני מבין שזה קרה" הוא ממלמל.
"מה קרה?" אני לא מבינה.
"זהו,שאת שלו. ואת עכשיו אפילו לא מחבקת אותי" הוא מושך בכתפיו בעצב.
"אל תהיה טיפש,מה פתאום!" אני משלבת את ידי.
"אז...זה קרה או לא?" אני משפילה את מבטי. "לא, עדיין לא" אני לוחשת.
"הי! מה קרה,ג'יי?" הוא מרים את ידיו ומניח אותן על זרועותי בניחום.
"ג'יימי..." הוא מתחיל לדאוג.
"קרתה שם...טעות קטנה.ואני די צריכה את העזרה שלך שוב" אני מבקשת.
"כן,אני פה" הוא מתיישב על המיטה וטופח עליה שאשב.
"איזו מן טעות?" הוא שואל.
"זאת לא הנקודה. פשוט הגענו והיו שם...אנשים שונים משציפינו.ו...טוב, אני..." אני נעצרת.
"אני עדיין לא מבין,לוקאס מכיר אותם?" אני מהנהנת. "בערך,אבל לא ציפינו שאנשים ספציפיים יהיו שם. ו-" אני משתתקת שוב. מבועתת אבל כבר לא בוכה.
"ו-מה? מה הם עשו לך?" הוא מבוהל.
"אני לא רוצה שתכעס" 
"אני כבר כועס!" אגרופיו מתהדקים.
"אז לא הייתי צריכה לבוא!" אני בוכה.
"מה קרה לך,ג'יימי?" הוא שואל בחשש.
אני מסתכלת אל תוך עיניו. ידיי מחבקות את כתפיי.
"לא... לא, ג'יימי. תגידי לי שאני טועה!" 
אני שותקת.
"הם...נגעו בך?" אני מהנהנת בחשש.
הוא לא מגיב. הבעה המומה על פניו.
"תומאס" אין לי באמת מה להגיד.
אני יושבת בשתיקה שלי.
הוא ממלמל בלי סוף. אני לא מצליחה להבין את דבריו.
ידיו קפוצות לאגרופים והוא מנסה להרגיע את עצביו.
"תומאס, הרגע.." אני מניחה יד על כתפו.
"אני לא ארגע!! הם פגעו בך! הם נגעו בך! את לא מבינה איזה חמור זה?! הם גנבו את התמימות שלך! מי אלה?!" הוא צועק.
הוא מעיף את כל הדברים מהשידה אל הרצפה.
"תפסיק!" אני צועקת עליו.
הוא משתתק.
"תפסיק עם זה! נקמה לא תעזור! עכשיו שב בשקט, ידעתי שלא הייתי צריכה לבוא אלייך!" הוא מתיישב לצידי.
"אל תגידי את זה" הוא אומר.
הוא צודק. זה רע מצידי להתנהג אליו ככה.
"את בסדר?" הוא שואל אחרי שאני מתיישבת לצידו שוב.
"כן" הוא שותק. מחכה.
"לא..." אני אומרת אחרי כמה דקות.
"אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על זה. השפתיים שלו על שלי..." צמרמורת עוברת בגבי.
הוא מניח את ידו על ידי. 
"דיברת על זה עם לוקאס?" אני מנידה בראשי במהירות.
"למה?" הוא ממשיך לשאול את השאלות. מפני שהוא כמוני יודע שרק מהן יגיעו התשובות שאפילו אני לא מכירה.
"אני לא יודעת...אני קצת מפחדת" אני לוחשת.
הנה. זה נאמר. אבל ממה אני מפחדת?
"מלוקאס?"
"לא"
"מהתגובה שלו?" כן. אני מהנהנת.
"איך את חושבת שהוא יגיב?" אני תופסת בכתפי ומשפשפת אותן.
"הוא יכעס?" תומאס שואל.
"לא" אני נושכת את שפתיי.
"יכאב לו" אני מצייצת. 
"בנתיים, לך כואב יותר" הוא אומר.
אבל אני שורדת.

"לוקאס?" אני מתקשרת אליו מאוחר יותר.
"כן,נסיכה?" הוא עונה.
"הו,נסיכה... ומדוע זכיתי בכבוד הזה?" אני מחייכת.
"את תמיד תהיי הנסיכה שלי. יש לי משהו נגד מלכות, זקנות מדי לטעמי..." הוא צוחק.
"ואם אהיה זקנה?" אני שואלת.
"את תמיד תהיי הנסיכה שלי"
"אתה חנפן" אני צוחקת.
"אני מאוהב...אני מניח שאהבה מובילה לזה,לא?" ליבי פועם בחוזקה. אני שותקת.
מאוהב... 

זה כל כך טוב לשמוע את זה...
"ג'יימי, את שם?" 
ועוד בכזאת אגביות.. כאילו שזה ברור מאליו...
"ג'יימי?" הוא שואל שוב.
"הו! כן. כן! אני פה" אני כמעט מפילה את הפלאפון.
"רציתי לשמוע את הקול שלך. ועכשיו אני רוצה לראות אותך" אני אומרת.
"את רוצה הרבה דברים"
"אני נסיכה, מותר לי" 
"הממ...אני קצת עסוק עכשיו..." אני מחמיצה את פניי.
"לא תוכל להשתחרר מזה רק לשעה?" אני מבקשת.
"אני אנסה. אבל רק מאוחר יותר"

אני נשכבת על המיטה ומתכנסת אל תוך עצמי, השמיכה מכסה את כולי ואני תוהה מתי ייגמר לי האויר.
אני מנסה לעשות קצת סדר במחשבות, להבין בעצם את הסיפור ומה קורה הלאה. אבל הכל מתבלגן לי שוב ושוב כשהגבולות מאיימים לקרוס, הפחדים מנסים לשלוט, ובמסיכה שכחתי לחורר את ארובות העיניים.

"ג'יי...." אני שומעת לחישה. יד נוגעת בכתפי.
"ג'יימי..." אני מנסה לפקוח עיניים, אבל השחור כולא אותי ואני לא מצליחה לצאת.
"את יודעת שמסוכן שם. לא כיף לך..למה את נשארת?" הקול מזכיר לי מבט זהוב ורגש חם.
"אני לא מצליחה להשתחרר! תציל אותי!" השחור אוחז את ידיי בשרשראות ערפל כהות... אני נאבקת.. כואב לי...
"ג'יי...מי..." הוא ממשיך ללחוש.
"אני מנסה! אל תלך!!" אבל הוא לא שומע אותי. שפתיי מנסות לחלץ את המילים בכוח אך כל מה שקורה הוא זעקות נואשות במוחי.
"אני לא הולך"
ואני פוקחת עיניים.

"ג'יימי?" אני מתיישבת במיטה באחת. מבוהלת.
לוקאס? 
אני לא מצליחה לדבר. האויר נאטם ואני לא מצליחה לשאוף אותו אל ריאותיי.
"נשימות עמוקות, ג'יי" הוא אוחז בזוג ידיי.
עיניי מתרוצצות בחדר בבהלה. השתנקויות נשמעות. מסגרת שחורה מכלה את ראייתי.
"אליי. תסתכלי אליי" אני לא מגיבה.
"תקשיבי לי" הוא מסובב את סנטרי באצבעו ומצליב את מבטינו.
"תנשמי עמוק. ולאט" אני מנידה בראשי במהירות. כמטורפת. מבטי רץ מהשידה אל המראה, ואל החלון, והעטים המפוזרים, הקיר והדלת. מחפשת מילוט.
אני לא מצליחה! הוא לא מבין?
"אני יודע שזה קשה, אבל את צריכה לנשום לאט. גם אם את מרגישה שאין לך אויר, תמשיכי לנשום לאט" אני לא עונה למילותיו.
"תנשמי איתי" הוא נוגע שוב בסנטרי.
הוא נושם עמוק, ולאט.
אני לא מתרכזת.
הוא אוחז בכפות ידי ומוחץ אותם בתמיכה.
אני מנסה להשתחרר. "לנשום, ג'יי" הוא חוזר.
יש שריקות ברקע.
להכניס אויר. זה לא עובד. להוציא. לאט. 
אני עוקבת אחרי פעולותיו. ואחרי כמה זמן השחור נעלם והשקט חוזר.
"להתקשר למישהו?" הוא שואל.
אני מנידה בראשי.
גרוני יבש וסדוק, אני מרגישה כאילו צרחתי במשך נצח שלם.
אבל הבחירה היא שלי, ואני לא רוצה לדבר.
"את מוכנה לספר לי מה קרה?" אני ממשיכה לשתוק.
"את מסתירה יותר מדי דברים, ג'יי, אני לא יכול לראות אותך ככה! ספרי לי, בשביל זה אני פה! אני לא יודע מה לעשות..." 
כואב לי.
"את לא רוצה לדבר?" אני מאשרת.
"את...מעדיפה לכתוב?" שוב שתיקה.
"מה קרה לך?" אני לא זזה.
הדמעות מטפסות אל עיניי אבל אני לא מוחקת אותן. אני נותנת להן לטפטף. מתייאשת מהעמדות הפנים.
"מה את מרגישה עכשיו?" אחרים כבר היו מתייאשים. התקווה ורוח הלחימה שלו מעבירים לי דקירה בלב.
"כאב" אני לוחשת בקול חנוק. בקושי נשמע.
"למה כואב לך?" הוא שואל.
אני שותקת. העט נח על הדף אבל המילים לא נאמרות. ויש יותר מדי בשתיקה הזו.
"אל תחשבי עליי עכשיו. את צריכה גם לחשוב על עצמך. קשה לך עכשיו, כואב לך. אני מוכן לקחת כמה שתתני לי,נסיכה. אני יכול לעמוד בזה" 
אני לא יודעת.
"תנסי" הוא מתעקש.
"כואב לי כי אני רוצה אותך" אני לוחשת.
הוא לא מבין. אבל הוא מחכה שאסביר.
"אני מפחדת" אני ממשיכה ללחוש. תוהה אם הוא שומע אותי.
"בגלל..אריק?" ידיי רועדות.
כן.
"את מפחדת שהוא יחזור?"
לא. 
הדמעות מציפות שוב את פניי. ואני לא מבינה את עצמי.
הוא פורש את ידיו על המיטה. אני בכלל לא חושבת יותר. אני מתרוממת וצונחת אל תוך זרועותיו.
"אני מפחדת להיות טמאה, לוקאס. אני מפחדת שתפסיק לאהוב אותי. אני מפחדת שתעלם לי פתאום" ראשי לחוץ אל כתפו והמילים צצות מבין השורות ונחשפות.
"אני מפחדת כי אני סומכת עלייך. אני כואבת כי אני יודעת שזה חסר שחר. ובנתיים יש לי רק זכרונות ולבנים מתפרקות"
הסודות פורצים להם החוצה. חוצים את החומות האיתניות ונותנים להכל להיחשף.
המילים ממשיכות להילחש, הרגש ממשיך לצוץ.
"פ-פחדתי שתשנא אותי. פחדתי שי-יכאב לך. פחדתי שתיפגע. פחדתי שאולי..." אבל אני לא ממשיכה.
זרועותיו מתהדקות על גבי בחיבוק.
"לא שיקרתי באותו היום, את יודעת. אני אוהב אותך" לחייו מוורידות ואני מבחינה במבוכתו.
"אני יודעת" זה כל שאני לוחשת. וראשי חוזר לכתפו.

בחדר אחד, ישבו בעל ואישה.
קצת צעירים וקצת מסובכים. חולקים בניהם את הכאב. ומטביעים את שברי החומות האחרונים בדמעות של הקלה.
בעל ואישה שלא חשבו שזה יקרה.
בעל ואישה שלא הכירו זה את זה, ועכשיו הם קרובים מתמיד.