בסדר-פרק 17

"מחר יש לנו בבצפר מן טיול כזה שישנים באוהלים,את רוצה לבוא?" לוקאס שואל אותי אחרי אחד הטיפולים.
אני חלשה וכואבת אבל כשהוא לידי זה מרגיש קצת יותר טוב.
רק קצת.
"מה זה?" אני לוחשת ופולטת אנקת כאב נוספת.הוא יודע שעליו להמשיך לדבר כדי להסיח את דעתי והוא עושה את זה.
"הם סתם מחפשים עוד סיבות כדי להבריח אלכוהול ולהיות קצת עם בנות בלי שההורים שלהם ידעו. חוץ מזה שכבר יש לי אוהל" הוא מוסיף בחיוך.
אני מהנהנת מפני שזה יפתח בפניי אפשרויות להגשים עוד כמה חלומות של אחותי. ואז אני מתכווצת בגל כאב נוסף.
"אח..כ-כואב לי!" אני נאנקת שוב ושוב.
הוא מושיט לי כדור וקשית ואני בולעת אותו בכמה לגימות.
אחרי כמה דקות הכדור מתחיל להשפיע ואני נרגעת קצת.
"אז,מה החלום הבא?" ניצוץ שובב עובר בעיניו.
"אממ..." אני מהססת.
הוא מהדק את השמיכה על גופי ומלטף את ידי.
"אני...סוג של...אולי...בטעות...צריכה...להחטיף למישהו?"
הוא פורץ בצחוק רועם. "את באמת משהו" הוא ממשיך לצחוק.
"ואנחנו צריכים להתאמן על זה" אני מפנה אליו מבט שואל.
"להתאמן על מה?"
"אני מניח שזה לא נחשב שאת מרביצה לי כל היום,כי אני לא באמת מרגיש את זה,נכון?" אני רוטנת בשקט.
"אז אני צריך ללמד אותך ללכת מכות!" הוא חייך בשטניות.
"שיואו,איזה גבר אתה..." אני אומרת בציניות בקול מתחנף.
"כן...תשמעי,זה בא לי בטבעי" הוא משוויץ.
"אתה כל כך...בן לפעמים!" אני רוטנת שוב.
"למה? יש פעמים שאני בת?" אני מחייכת.
"הו,כן. אתה אפילו לא שם לב" אני צוחקת.
"את תרשי לבת להתחתן איתך? את תרשי לבת לעשות את זה?" הוא מנשק את לחיי בזו אחר זו ועיניי נעצמות ברוגע.
"אהא..." אני לוחשת.
"ומה עם זה?" הוא עובר לנשק את שפתיי נשיקה קטנה וחתומה וראשי נמשך אחרי שלו כשהוא מתרחק קצת.
"אולי..." אני לוחשת.
"ועם זה...?" הוא נושך את שפתי העליונה.
"אני מניחה שכן..." קולי לוחש חלש כל כך. והתשוקה רועדת בחלק התחתון של בטני.
"אז אני מניח שהתחתנתי עם לסבית" הוא לוחש ומעלה חיוך על שפתיי.
"עוד אחת מהטעויות שלך" אני עונה.
הוא משחיל את ידו תחת חולצתי והיא נמחצת בין גבי לבין מזרון המיטה.
"הו,את בטוחה?" הוא שואל.
"אני תמיד בטוחה"
"כן?" הוא לוחש. אני משתוקקת להיצמד אליו ולהדליק את הניצוצות הבוערות אבל עוצרת את עצמי ונותנת להכל להתנועע בהילוך איטי.
"כן" אני לוחשת. ואז הוא מוריד את חולצתי במהירות ומנשק אותי.
ליבי הולם בפראות ואני מסתירה את חזייתי במהירות.
"ל-ל-לוקאס!" אני ממלמלת בפנים אדומות.
"מצטער..." הוא מושיט אליי את החולצה בחזרה.
"לא,לוקאס..." הוא לא מבין.
אני מושכת בצווארון חולצתו ומנשקת אותו שוב על פיו. אני רוצה שהוא יבין.
"אני רוצה אותך" אני לוחשת.
הוא מתקרב לאט. שפתיו מדגדגות את שפתיי,וכשאנחנו מתנשקים אני מרגישה כאילו שזאת הנשיקה הראשונה.
השמיכה יורדת מחזי וחושפת אותו. ובדיוק אז,אמי נכנסת לחדר במהירות.
"ג'יימי אני נוסע-" ואז היא מבחינה בגופי החשוף ומשתקקת.
"אני מצטער,גברת ליירי" לוקאס ממהר לומר.
"לא,זה בסדר. אל תתנצל" היא ממלמלת בשקט. היא נקרעת בין הרצון שלה לשמור עליי ובין הרצון שלה לעשות לי טוב.
"אני יכולה...לדבר איתך שניה,ג'יימי?" היא נושכת את שפתה בהרהור.
אני לובשת מעליי את חולצתי כשלוקאס מחכה מעבר לדלת כבקשתי.
"אני...לא יודעת מה להגיד לך" היא משחקת עם אצבעותיה.
"מצד אחד,אני רוצה להגן עלייך כי אני אמא שלך. אבל מצד שני, אני רוצה שתחווי את החיים" היא לוחשת.
"לוקאס הוא בחור טוב,אמא" אני אומרת.
"כן, הוא באמת בחור טוב. רואים שאכפת לו ממך" אני מחייכת.
"אבל מה אם זה יזיק לך? מה אם זה ינדנד את מדד הבריאות שלך עוד יותר,הא? מה אז?" היא שואלת.
"ואיך תדעי אם הוא הבחור הנכון בשבילך? ומה אם תיכנסי להריון? ו -זה פשוט מסובך מדי..." היא תופס בראשה.
"את פשוט תצטרכי לסמוך עלי. ואני אצטרך  לסמוך עליו. ואבא יצטרך לסמוך עלייך גם אם הוא לא ייקבל את זה ככה. ו-טוב,זהו זה. זה הכל ענין של לסמוך אחד על השני" אני מושכת בכתפיי.
"ומה אם תחלי שוב?"
"היה פעם איזה איש חכם שאמר שאנחנו יכולים להגיע לגיל מאה רק אם נוותר על כל הדברים שגרמו לנו לרצות להגיע לגיל הזה" אני אומרת. 
"אבל אין לך עד גיל מאה,ג'יימי. יש לך רק כמה ימים" אני מהנהנת.
"וזאת בדיוק הסיבה שאני רוצה לעשות את זה" היא סוקרת את עיני.
"את בטוחה שזה מה שאת באמת רוצה?" היא פוכרת את אצבעותיה.
"אני בטוחה שאני רוצה לבצע את ההחלטה הזו,כן" היא מחייכת.
"את יודעת שזה לא אותו הדבר,נכון?" היא קורצת.
"בבוא הזמן,זה באמת יהיה אותו הדבר" אני לוחשת.
"זה טירוף. אני לא מאמינה שאני תומכת בזה" היא צוחקת.
"האמת? שגם אני לא" אני מצטרפת לצחוקה.
הכאבים מתחילים לחזור ואני לוקחת במהירות כדור נוסף שמתיש אותי.
לוקאס נכנס, והדלת נשארת פתוחה אחרי שאמא שלי יוצאת.
"ואז אני צריכה לעמוד במרפסת של יוליה. איך לעזאזל אני אמורה לעשות את זה?!"
"אחרי מה?"הוא שואל.
"אחרי הסטירה" 
"אני גאה בך על שלקחת את האלימות הפיזית הזו בגבורה ובבגרות" אני צוחקת.
"זה הקטע שלי,הא?" הוא נושק לשפתיי.
"אני שמח שהתחתנתי איתך,ג'יימי ליירי" הוא מחייך אל מול שפתיי.
"הו,כן? אני לא בטוחה שאתה כזה שמח אבל נניח שכן" אני נשענת אחורה כשהוא מסדר לי את הכריות.
"שמעתי ממקור עלום שם שיש לך ציפור שיר בבטן,האם זה נכון?" הוא מדגדג את מותני.
"לא" אני עונה מהר מדי.
"חשבתי שאמרת שאסור לשקר"
"אני צריכה להרוג את תומאס" אני ממלמלת.
"ציפור השיר עכשיו עייפה. ציפור השיר רוצה לנוח" אני קובעת.
"ציפור השיר רוצה שחתיך הורס ינוח איתה?" הוא מציע.
"אני לא רואה פה אחד כזה" אני מתגרה.
"הו,באמת? עכשיו פגעת באגו שלי,אישה!" אני מחייכת.
"גם ככה יש ממנו יותר מדי" הוא נשכב לצידי.
"אני יכול להוריד את החולצה? לא נוח לישון עם חולצה" הוא מתלונן.
"אל תתפנק! תתחיל להתרגל לזה,אם אני נשארת עם בגדים גם אתה יכול!" חיוך ממזרי עולה על פניו.
"את לא חייבת להישאר עם בגדים..." הוא משחק בשולי חולצתי.
"לילה טוב,לוקאס" אני סוטרת לידו ומכסה את שנינו בשמיכה.
הוא מושך את גופי אליו ולוחש לאוזני.
"לילה טוב,בלרינה שלי" והמילים האלה מעבירות פרפרים בעמוד שדרתי.
בלרינה שלי.
כאילו אני כבר שייכת לו.

ביום שלמחרת התיק שלי מאורגן ואני לוקחת כמות גדולה של משככי כאבים ותרופות.
"מוכנה לנסוע?" לוקאס סוגר את הבגאז' ואז נכנס לתא הנהג.
"אני מבטיח לשמור לכם עליה" הוא אומר להורים שלי לפני שאנחנו יוצאים.
"אני לא צריכה שתשמור עליי" אני גוערת בו.
"אני יודע" 
החושך ירד,ואני מניחה שאפגוש כמה פרצופים מוכרים מהנשף. כשאנחנו מתקרבים,אני רואה מדורה מפצפצת ומוזיקה חזקה,ערימות חטיפים ובקבוקים שעוברים מיד ליד.
לוקאס מושיט לי את האטמים. "אני מניח שנצטרך את זה שוב,הא?" אני מקבלת אותם בתודה ומנשקת אותו בחשיכת האוטו.
"אנחנו נהנה הלילה" אני בעיקר אומרת את זה בשבילו כי אני רוצה שהוא ידע שהוא יכול לעשות כרצונו בלי לדאוג לי.
גם אם לא הכי נעים לי עם החברים שלו.
הוא מגיע וכל המתבגרים מציפים אותו בחיבוקים ובאגרופים ידידותיים.
"מה קורה,אחי?" שואל מישהו לא מוכר וטופח על כתפו. מבט מוזר עובר בעיניו של לוקאס.
"מי זאת?" הוא מורה עליי עם ראשו.
"זאת החברה שלי" הוא מדגיש כל מילה מהמשפט, והוא עובר בלי משיי לתנוחה מגוננת יותר. מסתיר אותי מאחוריו.
"ג'יימי. קוראים לי ג'יימי" אני מחייכת חיוך לחוץ.
אבל לוקאס לוחץ את ידי האחוזה בידו בזהירות.
"אני אריק,ג'יימי.נעים להכיר נערה יפה שכמוך" הוא מחייך אליי ונושק לגב ידי.
לוקאס מתקשח לצידי. אני קופאת כששפתיו פוגשות בידי.
ואז לוקאס שולח אליו כמה קללות שגורמות לי להיות מופתעת וכמה אגרופים שמשתיקים אותו.
אריק נופל לרצפה,דם זולג מאפו.
"לוקאס! מה עשית?!" לוקאס בועט בו עוד כמה פעמים ואחרי מבט אחרון הוא מושך בידי להיכנס אל המסיבה.
כמה מהנערים מבחינים באריק השרוע על הרצפה ורק שניים ניגשים לעזור לו לקום.
השאר פשוט חוזרים למסיבה.
לוקאס מציע לי כוס ואני מסרבת בנימוס. הספיקה לי הפעם הקודמת.
נערה בלונדינית מוכרת מגיעה אלינו עם הבעה מופתעת.
היא מחבקת את לוקאס קצת יותר מדי ומניעה את גופה מולו קצת יותר מדי.
"אני מבינה שאתם עדיין ביחד" בקולה נשזרת אי שביעות רצון.
"את מבינה נכון" הוא אומר לה.
הוא אפילו לא מסתכל על לבושה החושפני ותנועותיה.ואני מודה לו על כך.
כשהלילה מתקדם והמסיבה עומדת להיגמר,אנחנו מתיישבים במעגל ואחת הבנות מניחה בקבוק במרכז.
"אני יודעת חברה,זה משחק ילדותי והכל. אבל...מי משתפן?" אף אחד לא קם.
"אני לא רוצה לשחק,לוקאס. אין לי הרגשה טובה לגבי זה" אני לוחשת לאוזנו.
"זה דווקא יכול להיות נחמד. את בטוחה שאת רוצה ללכת?" אני לא רוצה להרוס לו את הכיף אז אני נשארת.
הנערה מסובבת את הבקבוק במרכז ומישהו מתחייב לשתות שתיים עשרה כוסיות בלי להקיא.
אני מבחינה בשיילין ובאריק מצטרפים למעגל. לוקאס מתקשח לצידי, עכשיו הוא רוצה ללכת.
הבא בוחר שוב בחובה, ואני מבחינה שכולם כך. אף אחד לא בוחר באמת.
וכך הסיבוב מתמשך.
פולשני מדי,גס מדי ומגעיל מדי. אני שוקלת לפרוש. לתפוס בידו של לוקאס ולקום משם.
אני לא מבינה איך הם נהנים מזה.
אני תופסת בידו של לוקאס, רוצה לקום וללכת.
שיילין יושבת מולי.
ואז הבקבוק נופל ביני ובינה.
"אז,ג'יימי. אמת או חובה?" אני לא יודעת מה היא עומדת לשאול. אבל לפי הדברים שקרו עד עכשיו, אני מבינה שהיא מסוגלת לשאול כל דבר אם אבחר באמת.
ולגרום לי לעשות כל דבר אם אבחר בחובה.
ליבי הולם במהירות. כל העיניים נעוצות בי.
לוקאס עוצר את נשמתו לצידי.
אני לא רוצה שיזכרו אותי בתור הילדה הפחדנית,זו שהשתפנה והיתה הראשונה לבחור באמת.
"חובה" אני אומרת. לוקאס נאנח
ואז אני מבינה איזה מטומטמת יצאתי.
מלמולים נשמעים כששיילין חושבת.
"ובכן,ג'יימי.." היא מותחת אותי.
"אני מחייבת אותך..." הלחץ עולה.
"להחליף איתי בן זוג לדקה אחת בלבד" הרשע שבעיניים שלה אכזרי.
"דקה אני עם שלך,ודקה את עם שלי"
היא תכננה את זה מתחילת המשחק.
אריק קם ומתקרב אליי.
מישהו מכוון סטופר.
"אין לך מישהי אחרת להתעסק בה,אריק?" לוקאס שואל לפתע.
"זה בסדר,לוקאס" אני לוחשת.
"כללים הם כללים,לוקאס. תקשיב לחברה שלך" היא מצחקקת ברשעות.
במבטו אני מזהה שהוא יודע משהו שאני לא יודעת.
"בא,עמוד לצידי לוקאס" היא קוראת לו בקול הנחשי שלה.
רק נשיקה וזה נגמר. זאת רק נשיקה, זאת רק נשיקה...
אני מנסה להרגיע את עצמי.
"אני חייב להגיד,שאת לוהטת,ג'יימי" אריק לוחש באוזני.
אני נושמת עמוק.
"מוכנים?"
"תמיד מוכן" והוא מפעיל את הסטופר.
מכאן,הכל קורה מהר כל כך. אריק אפילו לא מחכה. הוא נושך את שפתיי בתובעניות ומטייל עם ידיו על גופי. לוחץ את שדיי וחופן את לחיי.
אני נבהלת. שפתיו כל כך לא רכות או חמימות כמו של לוקאס ומגעו לא בוער על גופי.
הכל מסתובב ואני מרגישה כמו בובה על חוטים.
"וואו,את פשוט טובה,ילדה. אין פלא שלוקאס בחר בך" הוא לוחש באוזני.
עיניו בוערות והוא מודע לזמן המועט שנשאר לו.
ידיו תופסות את ירכיי ומעבירות בי בחילה מהולה בצמרמורות לא מהסוג הטוב,ואז ציפורניו ננעצות בהן.
אני לא מבינה איך שאר הילדים מריעים לו בשאגות.
למה הם לא עוצרים אותו? למה הם לא עושים משהו?
כי כללים הם כללים.
לשונו חודרת את מנעול שיני והוא מתעלל בי עוד כמה שניות עד שהנער עם הסטופר צועק שנגמר הזמן.
"אני חייב להודות,שהיית מדהימה,ג'יימי. אם תרצי אותי,יש לחבר שלך את המספר שלי" אני בעיקר מופתעת והמומה יותר משאני כואבת.
ואז אני מבינה שזה לא נגמר,עכשיו זה התור של שיילין לשחק.
הדמעות עומדות בעיני אבל אני לא נותנת להן לזלוג החוצה.
דקה היא ארוכה מדי. הרבה יותר ממה שנדמה לי. אני לא מעכלת כלום.
הבחור עם הסטופר שואל אם הם מוכנים.
"את באמת עד כדי כך נואשת,שיילין? זה הכל בגלל שזרקתי אותך,זו הסיבה? את מנסה להרוויח...מה בעצם? עוד נשיקה?" לוקאס אומר לפתע. הזלזול מודגש בקולו.
"את כל כך פרוצה" הוא מניד בראשו.
"תמיד היית" הוא ממשיך.
"אנחנו מוכנים,שפיץ. לך על זה" היא אומרת לילד עם הסטופר.
והוא לוחץ.
היא נצמדת אל שפתיו של לוקאס שלי בתאווה. נמלים רצים במעלה ובמורד גבי.
ידיה מטיילות על גופו.
והיא מתחילה לרקוד סביבו בריקוד פראי. אבל מבטו ריק,והוא מנסה להתעלם ממנה.
היא מעבירה את ציפורניה על גופו ונושקת לצווארו.
"התגעגעת לזה,הא?" היא לוחשת ואז נושכת את אוזנו.
היא מרימה את חולצתו ומנשקת את הקוביות שבחזו ובבטנו.
אני לא יכולה להסתכל יותר,אז אני מסובבת את מבטי עד ש-שפיץ מורה להם לעצור.
אני מרגישה כאילו טימאו אותי.
כאילו שאלפי נהרות לא יעלימו ממני את ההרגשה הזו.
אריק הגיע בדקה,למה שלא הגעתי עדיין בחודש עם לוקאס.
ואת לוקאס אני...קצת אוהבת.
ואז הפרוצה ההיא טיילה סביבו כמו נמרה אפלה וניסתה לסחרר אותו.
"בואי נלך,ג'יימי" הוא אומר.
"הו לא,לוקאס.עדיין לא" אני ממוקדת על הבקבוק. עיני עוקבות אחרי תנועותיו.
ואז הוא נוחת שנית עליי ועל שיילין.
אך הפעם בצד ההפוך.
"בינגו!" אני לוחשת.
"תיזהרי,ג'יימי" אני מתעלמת מדבריו.
"אז,שיילין. אמת? או חובה?" אני מתקרבת אליה באיטיות. ונעמדת לצד הבקבוק במרכז.
"חובה" היא עונה בארשת פנים קשוחה.
"בואי לפה,מה את מפחדת?" אני מחקה את טון קולה. היא קמה ונעמדת מולי.
"החובה שלך, פשוטה מאוד" אני מחייכת.
"את מבינה, אני לא כמוך. אני...כבר התבגרתי. ואת? טוב,את תמיד תישארי ילדה קטנה. אז החובה שלך היא פשוטה" היא נדרכת.
"כל שאני רוצה,זה..." אני לוחשת.
"שלא תזוזי" והיא לא זזה.
"ילדה טובה" אני שולחת מבט אחורה,מוודאת שכולם רואים אותי.
וכולם באמת רואים.
ואז אני מטיחה את ידי על לחייה החיוורת בעוצמה שמעיפה את ראשה הצידה. האדום מצטבר על לחייה במהירות בזמן שהיא מייצבת את ראשה באיטיות.
"זה. על שהכרחת את חבר שלך לבגוד בך איתי.אם רצית פורנו,יכולת פשוט ליצור בעצמך אחד" אני לוחשת.
"וזה בדיוק מה שעשיתי" היא מחייכת בשחצנות.
"עם החבר שלך" המילים שלה מסתננות דרך שפתיה למערכת העצבים שלי.
"הו,נכון. ובגלל זה..." אני סוטרת ללחיה השניה בעוצמה גבוהה יותר שהיתה אמורה להפיל אותה על הרצפה. אני מניחה שיישארו לה כתמים קשים מחר בבצפר. וכולם ידעו על זה.
"זאת האזהרה שלי. אל תעזי,לעולם,להתעסק לי בחבר" ובמילים האלה אני מסתובבת והולכת אל האוהל.
צהלות וקריאות התלהבות נשמעות מאחוריי כשאני נכנסת אל האוהל ומתיישבת על המיטה שבו.
אני שומעת ריצ'רץ נסגר וקופצת בבהלה. אני חוששת לרגע שזה אריק שמנסה לגעת בי שוב.
"זה רק אתה" לוקאס משפיל את מבטו.
הוא מנסה להתקרב אבל אני עוצרת אותו. "ג'יימי..." הוא לוחש.
אני לא עונה. 
הוא מתיישב לידי על המיטה אבל אני מתרחקת. אני פשוט לא מסוגלת לקבל מגע עכשיו.
"את צדקת מההתחלה,ג'יי" אני מהנהנת.
"הייתי צריך להקשיב לך" הוא ממלמל.
"אז למה לא עשית את זה? אתה לא מכיר את החברים שלך?" רציתי להישמע כועסת. רציתי לכעוס. אבל פשוט לא הייתי מסוגלת.
פחדתי מדיי.
"ג'יימי, את מדממת. תני לי לעזור לך" הוא מרים נייר אל ידיו.
"איפה?" אני שואלת.
"ג'יימ-"
"איפה,לוקאס?!" הוא מורה על שפתי התחתונה ואני מגלה שם כמה טיפות דם.
"הוא הכאיב לך?" הוא שואל בשקט.
"הוא נגע בי" אני אומרת ספק לו ספק לעצמי.
"ולך? הבלונדינית הזאת לא עשתה לך כלום?! נראה לי שהיא שרטה אותך" אנחנו לא מדברים על מה שקרה שם. אנחנו רק בודקים נזקים.
"לא קרה לי כלום" הוא אומר.
אני מרימה חתיכת נייר נוספת ומתקרבת אליו מעט.
אני מרטיבה אותה מבקבוק ומעבירה על לחיו ועל צווארו.
על לחיו יש שריטה קלה אבל חוץ מזה פניו בסדר.
אני מרגישה כאילו שאנחנו בזירת מלחמה רגע אחרי סופה.
"אני צריכה לבקש ממך להוריד את החולצה" אני לוחשת.
"ג'יימי אני ב-"
"עכשיו!" אני לא מאפשרת לו למחות.
הוא מסיר את החולצה מעל ראשו ואני מגלה שם שריטה נוספת. אני מצמידה אליה את הנייר הספוג.
"זה באמת לא כואב,ג'יי" הוא מניח את ידו על זרועי ואני נבהלת וקופצת אחורה.
הנייר נופל מידי על המיטה ועיני נפערות לרווחה.
"בבקשה,אל תעשה את זה..." אני מתחננת.
הדמעות מעקצצות בעיני ואני מנסה לעצור אותן.
"את יכולה לבכות" הוא לוחש.
אני מנידה בראשי ומחזירה את הנייר אל ידי הרועדת.
"אל תזוז" אני לוחשת. ואז נזכרת שבדיוק במילים האילה השתמשתי כמה דקות ספורות קודם.
הזיכרון מעביר בי צמרמורת.
"היית מדהימה שם" הוא לוחש.
"הם תמיד ככה?" אני שואלת במהירות.
"חלקם. שיילין ואריק? כן. אבל השאר לא. ולכן ציפיתי שיהיה רגוע יותר הלילה. שלא יהיה בלאגן. הם לא היו אמורים להיות פה" אני מהנהנת.
הדמעות פורצות מעיניי כשאני לא מצליחה לעצור בהן ואני רק משפילה את מבטי ומתרכזת בסימנים האדומים על חזו של לוקאס.
"ג'יימ-" הוא מנסה לאסוף את דמעותיי על אצבעו,אך אני מרחיקה ממנו את ראשי ומתחמקת ממבטו.
"אני לא יודע איך להתחיל...אני לא יודע מה לעשות" הוא לוחש.
"שיט! גם אתה היית כזה פעם,נכון?!" אני נזכרת במידע שקיבלתי בנשף. המידע שהשכיח ממני האלכוהול.
"מאיזו בחינה?" מבטו מתכווץ.
"בפומבי...ו..להכאיב...וכל זה?" אני לא מצליחה להביא את עצמי לדמיין את לוקאס ככה. זה פשוט לא נראה נכון.
"לא. מעולם לא" אני מרפה.
"אז מאיזו בחינה כן?" אני ממשיכה ללחוש.
"גם אני יצאתי עם הרבה בנות" הוא מודה בבושה.
"אני רוצה שתגיד לי את האמת,מהרגע שהתחתנו. יצאת עם עוד מישהי?" הוא מניד בראשו.
"אני הרבה דברים,ג'יי.אבל אני לא בוגד" אני נושכת את שפתיי הפצועות.
הוא מושיט אליי את ידיו לחיבוק,אבל אנ דוחה אותן והן מתרפות ופוגשות במזרון.
"ג'יימי,אני לא רוצה את שיילין. אני לא רוצה אף אחת אחרת מלבדך" הוא מתעקש.
"אויש,נו. ראיתי מה היא עשתה לך שם. ברור שהרגשת הרבה יותר ממה שאי פעם נתתי לך להרגיש. אלוהים, אפילו אריק הרגיש!" אני מרגישה שהכל מתחיל להתפוצץ בתוכי.
"לא. אני לא הרגשתי. ואריק לא הרגיש. מה שיש פה עכשיו זה אמיתי,ג'יימי. זה אמיתי כי בנינו את זה. כי יצרנו את זה. כי נלחמנו על זה!" הוא מתחנן שאבין.
הוא מרגיש שהוא מאבד אותי. הוא נלחם.
"לא,לוקאס... פשוט לא..." אני לוחשת.
"אני אוהב אותך" הוא מתעקש.
"זה רק ההורמונים שלך שמשתוללים" 
"אני לא רוצה לתת לך ללכת" 
"עזוב אותי,לוקאס" הכאב מרסק אותי מבפנים.
"בבקשה לא,ג'יי. את לא שומעת? אני אוהב אותך!" הוא מתחנן.
"לא" אני לוחשת.
והוא יוצא מהאוהל.

אני נשכבת אחורה על המיטה,הכל תופס אותי פתאום לא מוכנה.
ידיו התובעניות של אריק על גופי,שיניו על שפתיי,לשונו עם לשוני.המבט בעיניו.
אני רועדת מבהלה.
אני קמה ברגליים כושלות לסגור את רוכסן הווילון ואז מורידה את השמלה מכתפיי.
על שדיי סימני אצבעות אדומים וכואבים למגע.
אני נושמת עמוק ואז מחזירה את השמלה למקומה.
ואז אני מרימה את החלק התחתון שלה עד הבטן וסוקרת את הסימנים העמוקים יותר על ירכיי.
אני מניחה את אצבעותיי הקרות על הסימנים. חמישה בכל רגל.
חמישה אצבעות.
אני רוצה להתקלח,אבל אני מפחדת לצאת.
ואז צלצול הפלאפון שלי מקפיץ אותי.
"היי,מתוקה. איך את מרגישה?" הקול השמח של אמי נשמע מהצד השני של הקוו.
"אני בסדר,אמא. ממש נחמד פה. וכולם כל כך נחמדים" אני משחקת בקצוות הפאה שעל ראשי.
רוכסן נפתח מאחורי ועיני פוגשות בפניו של לוקאס.
"לוקאס הוא ילד טוב. את צריכה לסמוך עליו יותר" אני מהנהנת.
"אני יודעת,אמא. הוא בחור טוב" טעם מר עולה בפי,אבל משום מה אני מאמינה לדברי.
"טוב,אני לא אפריע לך.אני אוהבת אותך,תעשי חיים" היא מאחלת לי והשיחה מתנתקת.
אני רואה דם על לחיו וחתך נוסף.
"מה קרה לך?!" אני שואלת בלחץ.
אני שולחת את ידי אל ממחטות הנייר במהירות.
"לא,הוא במצב יותר גרוע" הוא צוחק צחוק מריר.
"מי....אריק?! הלכת להכות את אריק?!" אני כמעט צועקת.
"הוא צריך להביו שלא מתעסקים עם הבחורה שלי. אני מניח שעכשיו הוא הבין" הוא מתיישב על המיטה ומשפשף את עיניו.
אני מתחילה לטפל בחתך הנוסף אבל לא מגיע אליו בתנועה נוחה מספיק.
אז אני דוחפת אותו לשכיבה על ירכי ומתקרבת אליו בריכוז.
הוא נע בזהירות,חושש לגעת בי.
אבל על אף שמשקל ראשו על הפציעות מכאיב לי,אני מוצאת בזה דבר נעים.
שהוא היחיד שנוגע בי עכשיו.
אני מכווצת את מבטי כשאני מזיזה את ראשו עוד קצת על פצעיי והוא מרים את ראשו באויר סנטימטרים ספורים מעל רגלי כדי שלא להכאיב לי.
"לא...לוקאס" אני מוחה במלמול ומורידה את ראשו חזרה. עיניי מתכווצות קצת אבל אני משאירה את ראשו על בד שמלתי.
אני מעבירה את הבד הרטוב על עורו בזהירות ומנסה להשקיט את פצעיו ולספוג את הדם.
כשאני מסיימת,אני נושמת עמוק ומעבירה את אצבעותיי בשערו.
מהרגע שנכנס,הוא לא ניתק את מבטו מעיני אף לרגע.
"אני לא יודע אפילו איך-" הוא מנסה לפתוח בהתנצלויות. אבל אני מניחה על שפתיו את אצבעי.
"בוא נלך להתקלח" אני מבקשת.
הוא מרים את  התיק שלי ולוקח תיק קטן מאצלו ואז אנחנו יוצאים אל המקלחות.
הן ריקות עכשיו,כולם מעדיפים להתקלח בבוקר,או בשעה מאוחרת יותר ואנחנו זוכים במעט פרטיות.
אני סוגרת אחריי את הדלת של אחד המלתחות ושומעת את לוקאס נכנס לזו שבימיני.
כשאנחנו פותחים את המיים,האדים מתחילים למלא את החדר.
אני מסבנת את שיערי ומקרצפת את גופי היטב ממגעו של אריק.
כאילו מעולם לא היה שם.
הסימנים עדיין עליי, אבל הם מתחילים להתרפא תחת זרם המיים.
המקלחונים הקטנים לא בנויים מאבן,רק המבנה עצמו,כך שבין כל מלתחה למלתחה יש קירות פלסטיק אטומים ודלת פלסטיק.
ובין הרצפה לקירות יש רווח של כמה סנטימטרים.
דרכם אני רואה את כף רגלו של לוקאס חודרת לתאי מספר פעמים.
אני מניחה את כף רגלי במלתחה שלו,ואז הוא מניח את רגלו במלתחה שלי.
אני משחקת ברגלו עם רגלי כמה שניות וזה נחמד. זה מעלה חיוך על פניי.
"אני יכול לשמוע אותך מחייכת" הוא אומר.
"לוקאס" אני פותחת.
"הבטחת לשמור עליי" אני מזכירה לו.
"את צודקת" אני יכולה לדמיין אותו נושך את שפתו בכאב.
"וביקשתי ממך שלא לשמור" הוא מאשר.
"אז אני רוצה לבקש ממך משהו" אני מסיימת לחפוף את שיערי,והוא מחכה בשתיקה.
"בפעם הבאה,אל תקשיב לי,טוב?" אני פותחת את זרם המיים ומניחה שלא אוכל לשמוע את תשובתו תחתם.
אבל אני שומעת. והיא מהדהדת בראשי עד הבוקר.
"בנושא הזה,אף פעם לא הקשבתי לך"

אממ....כרגע קצת מאוד מובכת להעלות את הפרק הזה...