הבריאות שלי מתדרדרת,לא נותר לי עוד הרבה זמן לחיות.
אני חיה על כדורים שמחזיקים אותי חיה.
רעש האמבולנסים ממשיך להדהד בשנתי ואני מאבדת תחושת זמן כשאני מועברת אל חדר הניתוח ומחכה ששוב יפתחו אותי.
אני שומעת את הפחד של ההורים שלי,את התקווה של תומאס ואת הבהלה של לוקאס ואז נופלת אל מסך העשן שמאיים להטביע אותי, כשמסיכת חמצן מוצמדת לפניי.
אני לא יודעת איפה אני. הכל מואר. אני כאילו הולכת על השמש כי הכל מסביבי זוהר באור לבן.
אני מנסה להתכופף לגעת בו,למשש את הרצפה כדי לגלות אם זה אמיתי,אבל משהו ממולי עוצר אותי ואני מזדקפת באיטיות.
אני רואה מן צללית צבעונית. כאילו קשת בענן בגווניה הבהירים מסתתרת תחת ענן חצי שקוף שמטשטש אותה.
אז מתוך סקרנות אני פוסעת,צעד אחרי צעד,עקב בצד אגודל,אל עבר אותה דמות מסתורית.
אני מנסה לדחוף את העשן הלבן בידיי אך נכשלת שוב ושוב ואז מרפה.
עיניי מתכווצות כשאני מתאמצת לחדור את הערפל הכבד ואני מתפלאת לרגע שנשימתי סדירה.
ואני ממשיכה לצעוד,עוד קצת,ועוד קצת.
דמות קטנה מתחילה להיווצר שם,מאחורי הענן.
שיער חום כהה וארוך משתפל עד המותניים.
אני שולחת יד ונוגעת בכתף הדמות.
היא מצחקקת,כמו מגע עדין ורך על הקלידים. צחוק מתגלגל.
"מצאת אותי" ביטחון בקולה.
אני מזהה שזאת אחותי הקטנה. -אני- בקטן.
לפני המחלה הארורה,או שמא זה היה בתחילתה? אני לא מצליחה לזכור,אז אני מפסיקה לנסות.
"כן. אני חושבת שמצאתי אותך" אני ממלמלת.
"את רוצה לבוא איתי?" היא מושיטה לי יד קטנה ורכה. יד בריאה-חסרת צלקות,חסרת עצמות בולטות,חסרת חיוורון.
היא לבושה בשמלה וורודה כגוונו של הוורד,ופניה מוארות בחיוך מתוק, ממתיק סוד.
עיניה בורקות,ולחייה כל כך רכות.
אני לא שמה לב שאני מהנהנת,אבל אז אני שולחת את ידי ואוחזת בידה. היא רכה כפי שתיארתי לעצמי. ואצבעותיה אוחזות בכפי.
"לאן אנחנו הולכות?" אני שואלת.
היא מניחה את אצבעה על פיה ומושכת אותי אחריה בצעדים קלילים ואיטיים. אני מנסה לחקות אחר מעשיה אבל נכשלת וחוזרת לדשדוש המותש שלי.
הערפל נעלם מעט לרגע, חור נפער בו כגודל דלת ואנחנו עוברות דרכה.
זה . הקירות מכוסים במראות גדולות,והרצפה בנויה מפרקט חלק.על קיר המראות יש צינור מתכת ארוך להחזקה בזמן הריקוד.
"איפה אנחנו?" אני שואלת בכל זאת.
"כשהיית קטנה,באת לפה פעם. זה היה שנה אחרי גילוי המחלה,את זוכרת את זה?" קולה מזכיר לי שיר.
אני מנידה בראשי,"שקט פה" אני לוחשת.
"בואי,תחזיקי בזה" אני עוקבת אחרי מעשיה ונוגעת בצינור המתכת.מטרתו היא לייצב,ואני מניחה שזה עוזר כי הדשדוש שלי נעלם וגבי מתיישר.
"תודה. לאן נעלמת?" אני שואלת.
"אנחנו בגן עדן? אני מתה?" אני שואלת.
"תודה שמצאת אותי" היא לא עונה לשאלותיי. "בואי נרקוד" היא מציעה.
פסנתר מזערי מופיע בפינה והקלידים מתנגנים מעצמם.מוזיקה מקסימה זורמת ממנו והחדר מתפלא ביופי.
ברקע השיר אני שומעת קול מוכר.
"זה אמבולנס? אני מתה? תעני לי!" היא ממשיכה להניח את אצבעה על שפתיה הרכות ולהושיט אלי את ידה.
כשאני תופסת בידה,היא מתחילה לרקוד.כמו רקדנית מיומנת שאומנה שנים על גבי שנים לריקוד של החיים שלה.
אבל פה אין קהל,והחיים שלה נגמרו מזמן.
היא מזמינה אותי לרקוד איתה.ואני לא יודעת למה,אבל אני לא מסרבת.
אני רוקדת איתה את הריקוד ומסתובבת כבלרינה אמיתית בצעדים איטיים ומיומנים.
בסוף,המנגינה נעלמת ואוזני מתרגלות לסירנות האמבולנסים השקטות.
"את מוכנה לענות לי?" אני מתחננת בלחש.
"אני רוצה לבקש ממך משהו" היא אומרת ומושכת אותי לישיבה על רצפת הפרקט.
אנחנו יושבות גב אל גב.אני לא יכולה לראות אותה,והיא לא אותי.
"אל תוותרי" היא לוחשת.
אני לא מתכוונת לוותר,אני אנשום את נשימתי האחרונה רק כאשר אדע שכך צריך להיות.
"הלוואי והיו לי יותר.זה אולי היה נותן לך יותר-" היא משתתקת.
"יותר מה?" אני שואלת.
"את גדולה מספיק כדי לבצע את ההחלטות הנכונות,אל תעשי את הטעות שאני עשיתי" היא מבקשת בקולה העדין.
"איזה טעות עשית?" אני שואלת.
אבל כשאני מסתובבת היא כבר מתחילה להיעלם.
"מה עשית?! תעני לי!" אני צורחת.
על המראות סביבי פועמים לבבות.
הדופק.
פעימה,פעימה,פעימה.
בום,בום,בום.
אני שומעת אותם מהדהדים בראשי.
"תודה שמצאת אותי" היא אומרת ואז חוזרת אל הערפל ונעלמת בו.
"ג'יימי!!" אני צורחת. אבל הערפל נעלם כאילו לא היה.
הקלידים חוזרים לנגן על עצמם.אך הפעם,הם נשמעים כאילו הטילו עליהם מוות איטי ומייגע.
הקלידים נלחצים בכח,וקול רועש בוקע מהם. יללות האמבולנסים מתגברות. הפעימות נשמעות כתוף הולם בצליל בס כבד.עם כל פעימה גופי הולם.
אני נופלת לרצפה.קורסת.הרעשים מתגברים.
בום!
בום!
בום!
הקלידים עפים מהפסנתר.
הלבבות מתפוצצים.
דם מושפרץ על המראות ומשאיר עליהן שובל כהה שזולג ללא סוף.
האמבולנס צורם את תודעתי.
ואני מתעוררת בנשימה מבוהלת.
"התעוררת!" לוקאס אוחז בידי.אחות בודקת את המוניטור,ואז את הנשימה ולפני שהיא יוצאת מהחדר היא שולחת אל לוקאס מבט עגום.
"ההורים שלך הלכו לקנות לך משהו לאכול" אני מהנהנת.
לא התכוונתי לאכול,אבל זה הרי מה שהם עשו בכל פעם.
"ג'יימי,את לא עומדת למות" הוא אומר במבט רציני.
"לוקאס,מתיישהו אתה חייב לקבל את המציאות.חשבתי שידעת לפני מה אתה עומד כשהסכמת להינשא לי" אני ממלמלת.
"לא ככה. לא דמיינתי את היד הרפויה שלך בתוך שלי ברכב,כשהאמבולנס דוהר אחירנו" הוא לוחש.
אני מושיטה לו את ידי כי זה הדבר היחיד שאני מסוגלת לעשות.
"עוד מעט אעלם,והכל יחזור להיות כמו פעם.אתה תראה"
לפני שהוא מספיק להגיב,אבי נכנסת לחדר בליווי אמי והם נושקים לי ואומרים שהכל יהיה בסדר.שלא אדאג.
אני לא דואגת. מעולם לא דאגתי.
"את תצטרכי להישאר פה הלילה.רק כדי לוודא שהכל בסדר" אני מגלגלת את עיני.
"אני אשאר איתך" תומאס מוסיף. השקים תחת עיניו והמאמץ שנדרש לו כדי להחזיק את עיניו פקוחות לא מאפשרות לי להסכים.
הפעם זה תורו לוותר.
אני מחבקת אותו ולוחשת באוזנו שאהיה בסדר.
"אני אשאר" לוקאס נשען על משקוף הדלת.הם מחליפים חיבוקים גבריים כאלה עם מכות על הכתף.
"זה בסדר,לוקאס. זאת לא הפעם הראשונה שלי פה ואני יכולה לדאוג לעצמי" אני אומרת.
"אני בטוח" הוא עונה ואני מצפה שילך.
"אבל אני מעדיף להיות פה כדי לוודא את זה" הוא מתיישב על הספא בקפיצה וסוקר אותי בשעשוע כשאני פולטת אנחה.
"מה מצחיק?" אני שואלת.
"אני מנסה לדמיין את התגובה שלך" הוא מתרומם ושולח מבט חטוף אל המוניטור.
"התגובה שלי כלפי מה?" המוניטור מעלה את מהירות צפצופיו במעט.
"הו,יופי" אני שולחת אליו מבט שטני.
"כלפי מה?" אני מתעקשת.
"כלפי זה" הוא רוכן מעליי,אני על המיטה והוא עומד.וכששפתיו מתקרבות לשפתיי אני מבינה לפתע את כוונתו.
אני מצפה לנשיקה,המוניטור מסגיר אותי ואני משחררת את ידי מהקליפס הלא נוח.
ליבי הולם במהירות. אנחנו נושמים את אותו האויר עכשיו. אני משתוקקת ששפתיו יגעו בי כבר.שיקחו אותי מפה אל עולם אחר.
ואז אני מזהה את המבט המעורפל שבעיניו,זה שמחכה להסכמתי. אני מהנהנת חלושות ולא מאמינה שיבחין בתנודה הזו. אבל הוא מבחין.
ושפתיו נצמדות אל שפתיי בתשוקה יוקדת.אבל זה לא מסתיים שם.
אני מחזירה לו באותו החום. שפתיו מברישות את שפתי וידו נשלחת לעורפי.אני מבחינה שידי מחקות את מעשיו וחופנות בשיערו רק מאוחר יותר.
הכוכבים מתפוצצים בראשי והלב שלי בוער מתשוקה.
אני דוחקת בו לפתוח את מנעול שיניו,וכשהוא עושה זאת,לשוני נשלחת להבריש אותן ויחד אנחנו יוצרים מחול מפצפץ.
אצבעותי חופנות בשיערו ומצמידות אותו אליי וכשאני מרגישה שאני עומדת להתפוצץ,הוא מתרחק במהירות.
אני נשארת על המיטה,מתנשמת בכבדות.
המוניטור משתולל ואני מנסה להרגיע את נשימתי כשי שישתתק.
לוקאס צוחק ואוחז בראשו בתסכול.הוא חוזר אל הספא ולשונו מלקקת את שפתיו.
"חיכיתי לעשות את זה...כבר הרבה זמן" הוא פולט בחיוך שובה.
"אז למה לא עשית?" אני שואלת.
"לראות אותך ככה,נאבקת על חייך...זה כמעט הרג אותי.לא יכולתי לחשוב ש.... הייתי חייב לעשות את זה"
"אני שמחה שעשית" אני מחייכת.
"הו,כן?" הוא שואל בערמומיות.
"לא!" מה עשיתי?! עכשיו הוא יחשוב שאני דלוקה עליו! הכל הכבוד לך,ג'יימי!
"אח..את חייבת להיות החלטית יותר"
"אני החלטית!"
"את ממש לא!"
"דביל"
"הססנית"
"איזה מן עקיצה זאת בכלל?"
"זאת לא"
"אתה מתוסבך"
"זה נקרא-התבגרות"
"מה שתגיד"
"אני יודע שאת חולה עליי" הוא מחייך במלאכיות.
"כמה שאתה חי בסרט!"
"לא,ואת?" הוא נושק לידי ואני חוטפת אותה בחזרה.מבט מופתע על פניי וליבי הולם.
"הבטחתי לך הוכחה,זוכרת?" הוא מצביע על המוניטור שמצפצף במהירות.
"אוח,אתה כזה אדיוט לפעמים!" אני רוטנת.
"לפעמים,ומה עם בדרך כלל?" הוא זוכה לחבטה.
"הספא לא נוחה,תתמודד!" אני מענישה אותו.
"אני לא יכול לישון איתך?" הוא מתחנן.
"כבר הזכרתי שאתה חי בסרט?" הוא מניד בראשו ואני שוקעת אל הכרית.
"אני לא עייפה" אני מעירה בתשישות.
"נכון,אבל את מותשת מהיום הזה,אז נסי לנוח קצת" אני מהנהנת.וכשהוא מלטף את ידי,ואני מתאמצת לברוח מהשינה רדופת הסיוטים.
אני ממשיכה לשאול את עצמי,למה אחותי התכוונה שביקשה שלא אחזור על הטעות שלה?
היא היתה מושלמת! איזה טעויות היא יכלה לעשות?
;){kind=link}