בסדר-פרק 13

"ג'יימי!" אני פוקחת עיניים לשמש אחר
הצהריים. ציפור מקפצת לצד חלוני וסוקרת את מעשיי.
מבטה זועף. כאילו היא כועסת על שהתעוררתי רק עכשיו ביום יפה שכזה.
ופתאום,היום הזה באמת נראה לי יפה. השמיכה נעימה לי והשמש מטילה צללים על הקיר דרך הוילון.
ליד המיטה עומדת הקופסא עם השרשרת. ואני תוהה איך היא תיראה על צווארי.
האם תזהר בצבעי הדמדומים ותנצנץ לאור הכוכבים? או שמא תיבלע בעורי האפרפר בין העצמות הבולטות.
"ג'יימי,אני נוסעת לחפש לך עוד שמלה,את רוצה לבוא?" אני מהנהנת ונוסעת איתה.
"אני צריכה לקנות עוד כמה דברים,אז אולי כדאי שאטייל קצת" אני אומרת על הרקע החלש של טרטור המנוע.
אנחנו יורדות באותו הקניון שהייתי בו עם לוקאס. אני מעבירה את ידי על ההליקס החדש שלי.
האם באמת עבר רק יום אחד?
כשאני לוקחת את הכסף ופונה כמה פניות בחיפוש אחר חנות בגדים,אני מגיעה אל הדוכן שבו עשיתי את העגיל.
הפעם אני לבד. והמבטים של המוכרות מסביב כבר אומרים לי הכל. מבטם ותנועות השפתיים הלעגניות שלהם מפרטים לי בדיוק מה עובר להם בראש.
היא הייתה ילדת הצדקה שלו,ועכשיו הוא נטש אותה. היא מטומטמת. איך היא האמינה לו?
והפעם,אין לי כוח להגיב.
אני נכנסת לחנות הבגדים הקרובה ביותר ומוצאת שם את מה שחיפשתי.
על אף הבושה,אני תופסת כמה בגדי ים ובחדר ההלבשה מניחה אותם אל מול גופי.במראה,זה כמעט נראה כאילו אני מודדת אותם.
אבל כמו שחשדתי,החזיות הקטנות לא יושבות יפה על גופי החולה. אני אפילו לא מנסה את החלק השני של של הבגד.
לא באמת תכננתי ללבוש רק אותם. במוח שלי נוצרה פנטזיה יפה שלי עם גופיה ומכנס קצר,יושבת על החוף עם לוקאס לצידי ותומאס מאחורי.
זה לא אמור להיות רומנטי,זה אמור להיות כיף. אבל מסתבר שהאל לא כלל כיף בתוכניות שלי וכל שנותר לי הוא להחזיר את חתיכות הבד שמלכתחילה לא היו אמורות להסתיר משהו,אל המתלים ולצאת.
אבל אני לא מוותרת,עדיין לא.
עכשיו אני מנסה בחנות אחרת,ומתפשרת על ביקיני תכול. הוא אומנם לא יושב עליי יפה,אבל הוא מסתיר יותר מאשר הקודמים הסתירו וזה מתאים לי.
אחר כך אני עוברת לחפש מכנס קצר וגופיה ומוסיפה גם אותם אל הקופה.
כשאני יוצאת מהחנות,אני מבחינה בשיחה נכנסת מאמא שלי,וכשאני עומדת לענות היא מתנתקת.
ואז היא מתקשרת שוב,ואני עונה.
היא מוסרת לי בהתרגשות שם של חנות וקומה,וכשאני יורדת היא מזרזת אותי להיכנס.
היא לא שואלת מה יש בשקית,מפני שאם לא אמרתי לה כבר בנסיעה,היא מבינה שאני מעדיפה שלא תדע.
"הו,תראי! נכון שהיא מדהימה?!" היא מתחננת שאכנס למדוד ומוסרת לי ערימת בד מקופלת.
אני סוגרת מאחורי את הוילון ופושטת את הבגדים באיטיות. מתחננת שהשמלה תהיה טובה.
בשניה שאני מרימה אותה אני כבר מרגישה שהיא לא מתאימה.
אבל אני מודדת אותה בכל זאת. ומגלה שהגב החשוף של השמלה מבליט את עצמותי וגורם לי להיראות כפופה.
אני יוצאת בראש מושפל מתא ההלבשה.
"זה...יפה,לא?" התרגשותה דועכת כשהיא מגלה את הגב החשוף.
אני בולעת אנחה ומשאירה את החיוך בעבורה. "לא נורא,נמשיך לחפש!" אני יודעת שהפחד שלה הוא שאני יוותר. אז אני ממשיכה עם העמדת הפנים עוד קצת.
אני מסירה את השמלה וממשיכה לטייל בקניון. מתחבאת מהמבטים מלאי הרחמים והלעגניים.
אני ממהרת להיכנס לחנויות,מרגישה הקלה במסתור שהן מציעות לי.
ואז אנחנו נכנסות לחנות בסגנון גותי כזה...מיד נזכרתי בלוקאס אבל נכנסתי בכל זאת כי הבחורה שהיתה לצד המוכרת שחוררה לי את האוזן עברה מולנו.
המצב היה מביש,ולא הצלחתי לעמוד על שלי וללכת ישר.ההתחבאות והבריחה לחנויות נתנה לי הרגשה שאני קטנה ופגיעה.
שנאתי את זה.
נאלצתי להסתובב בחנות כדי שיהיה לי תירוץ לתת לאמא שלי,האמת היתה שוברת אותה.
אז אני מטיילת בחנות,מעבירה יד משועממת על חולצות וגופיות מקושטות במדבקות זהובות ובקעקועי נחשים מחרידים.
אני ממשיכה לטייל,חסרת הבעה בחנות.ואז,עיני לוכדות חתיכת תחרה שחורה בפינה.
בלי לחשוב,אני מתקרבת לעברה,ובשניה שאני רואה אותה עיני זוהרות.
אני מבקשת מידה ונכנסת לתא המדידה.
אני לובשת מעליי את השמלה השחורה ומשתעשעת בעובדה שמצאתי אותה במקום מוזר שכזה.
השמלה נעימה לי. ויפה. ואני מלטפת את הבד בהערצה.
"ג'יימי,את בסדר שם?" אמי שואלת בדאגה. ואני יוצאת בתגובה לדבריה.
נשימתה נעצרת,ואני מבינה שהיא אוהבת את השמלה כמוני.
"הו,ג'יימי! זה מהמם...אבל,היא פתוחה ו-" היא נקרעת בין הרצון שלה לאושר שלי לבין הגב החשוף שיביך אותי ויציג את עמוד השדרה הבולט שלי.
"אני יכולה לשים ג'אקט. יהיה קר בערב,לא?" אני שואלת. אני לא רוצה לוותר על השמלה.
"זה יהיה מדהים!" היא קורנת מאושר וכשאני חוזרת לבגדים הרגילים שלי,היא כבר משיגה ג'אקט עור שחור שמשתלב יפה עם השמלה.
בדרך חזרה הביתה,היא לא מפסיקה לחייך.
ואני מחייכת איתה. כי אני גאה באושר שלה.

"היי',תומאס!" אני פותחת בקלילות.
"היי,ג'יימי!" החיוך עולה על שפתיי.
"אתה יכול עכשיו לבוא אליי?" הוא מאשר במהירות.
"ו-תביא בגד ים!" אני זורקת שניה לפני שהוא מנתק.
אז אני מתקשרת ללוקאס ועושה את אותו הדבר.
כשאני יוצאת מהמקלחת,הם כבר מחכים לי בחדר. לוקאס על הכיסא ותומאס שרוע על המיטה.
"קומו,שמנים" אני זורקת.
"סופסוף יצאת.חשבתי ננעלת שם" לוקאס זורק אליי בחזרה.הוא לובש מכנסיים שחורים עד אחרי הברך.ותומאס-באותו סגנון- בצבע כחול כהה.
אני לוקחת את התיק שכבר הכנתי ויוצאת אחריהם אל האוטו של לוקאס.
"יש סיבה מסוימת לים?" לוקאס שואל.
"משאלה מספר 5" 
"וואו,את מתקדמת מהר!" הוא משבח.
"זה לא שיש לי מספיק זמן לעשות אחרת..." אני כמעט אומרת.
רק כמעט.
"כן,נראה לי" אני פולטת לבסוף.
כשאנחנו חונים על שפת הים,אני הולכת להתלבש.אבל אחרי התלבטות של רגע אני לובשת מעליי את החולצה בחזרה. מעל הגופיה ובגד הים.
כשיצאתי,הם כבר הספיקו לפרוש את השמיכות על החול ולמצוא פינה ריקה.
"התלבשת,בלרינה?" לוקאס מסתובב אליי.
"אממ...בערך" אני מקללת את הגמגום בשקט.
"למה בערך?" הוא מרים גבה.
החול נמעך תחת רגליי כשאני פוסעת בו,והשמש מכה בעורפי.
אני מבינה שעליי להוריד את השכבות עכשיו.
אז אני משחקת עם שולי החולצה ואז מסירה אותה מעל ראשי בזהירות.בלי להעיף בהם מבט,אני משחררת את הקשר שבמגבת סביב מותניי. ונותנת לה לנשור לרצפה.
ניצבת אל מולם בגופיה ומכנס קצר בלבד.
טוב,עכשיו הולכים לים! לוקאס כבר ראה אלפי בנות בפחות מזה,וכנראה שגם תומאס מפני שזה הלבוש הנורמאלי אצל כל הבנות היום.
אני משכנעת את עצמי להרים את המבט.
לוקאס סוקר אותי בלי בושה,תומאס לפחות מנסה שלא.
"רגע" לוקאס אומר.הוא מתקרב אליי,ובזהירות מסיר את הפאה מעל ראשי.
"עכשיו את מוכנה" הוא נושק למצחי ומלטף את ראשי.

"פשוט לא יכולת לעשות את זה מביך פחות" אני רוטנת.
"נהניתי מכל רגע.מוכנה להיכנס למיים?" הוא קורץ.
"קודם נעבור את החול.אני טובעת פה" אני מצחקקת ותומאס אוחז בידי השנייה.
אני מחייכת אליו והוא שולח לי חיוך מעודד.
ואז,בלי התראה מוקדמת,שניהם מותחים את ידיהם למעלה,ומסירים באחת את חולצות הטריקו שלגופם.
אני עוצרת את נשימתי ומתרכזת כל כולי רק בלעצור את האודם שמתלהט בלחיי.
ואז,כשעיני נפקחות,אני רואה את מבטם של שני הבנים נעוצים בפניי ואני מבינה שיצאתי מטומטמת.
"אתם יכולים פשוט להזהיר אותי לפני שאתם מתפשטים ככה בפעם הבאה?! אתם פשוט חסרי גבולות!" אני רוטנת כדי לחפות על מבוכתי.
הם פשוט צוחקים.
אני מסירה את הכפכפים ומצפה לחום החול הנעים שיפגוש בכפות רגליי,אך במקום זאת, גחלים בוערים שורפים אותן ואני מקפצת באדיוטיות גמורה מרגל אל רגל כדי לצנן אותן מהבערה.
תומאס פשוט מרים אותי אל בין זרועותיו ונושא אותי אל המיים.
"לא.וזה בכלל לא מביך" אני מסננת.
"את אשמה.היית צריכה לשאול" צחוקו מרעיד את כתפיו ובעקבות כן גם את גופי.
חזהו החמים נצמד אליי ואני מתנדנדת עם כל צעד.
"למה אני אשמה? לא יכולתם פשוט להגיד 'זהירות,ג'יימי. החול לוהט ויהיו לך כוויות ברגליים'?!" לוקאס מעביר אותי אליו. והפעם,לחיי מתלהטות ואני מובכת קשות.
"לא.לא יכולנו. אבל,גם אם כן,ונגיד שאת צודקת. אז עכשיו אנחנו מפצים על זה" אנחנו נעצרים. וכשאני מסתובבת,אני רואה אל מולי מים כחולים וצלולים,שהשמש נוצצת עליהן בחלקים,והגלים נעים בהם ללא הפסקה.
זה הזכיר לי את סימן האינסוף.
את הנצח.
הגלים לעולם לא ישככו,הם ינועו לעולם יחד.אחד דוחף את השני.אחד עוזר לשני.וימשיכו את המעגל האינסופי.
הגלים לעולם,יתחילו כאן,ויסתיימו כאן. כמו בכל פינה אחרת בחוף הזה,ובמאות אחרים.
אני רוצה לגעת במים,להרגיש אותם חודרים לעור שלי.
הפליאה שאני חשה כנראה ניבטת בעיני. כי לוקאס שואל "את רוצה לרדת?" ואני מהנהנת.
אז הוא מרפה ומוריד אותי באיטיות, ואז רגליי פוגשות בחול רטוב וקריר.
טוב,לפחות זה.
ואז תומאס מושך את ידי ורגליי פוגשות במיים.
עד כמה שזה נשמע פתאטי,זאת היתה הרגשה מדהימה.
המיים רקדו במחול פראי אך רגוע סביב רגליי,וזאת היתה הרגשה משכרת.
"נו,איך הים?" 
"אני מרגישה כמו ילדה קטנה גם ככה,אל תדברו איתי על זה!" הם משתתקים.
"אז את רוצה להיכנס?" לוקאס לוחש.
"אני כבר בפנים" אני עונה.
"לא" הוא צוחק. "לשם" הוא מצביע על הגלים הרחוקים יותר.
"לא. ממש נחמד לי פה" אני מתחמקת בחיוך קטן.
"אבל שם יהיה נחמד יותר" הוא מתעקש ואני מדדה במיים באיטיות.
תומאס מתכופף וזורק משהו אל החוף.הוא עושה את זה עוד כמה פעמים ואז מצטרף אלינו.
הם מתחילים להשפריץ אחד על השני מהמיים,אני גוערת בהם להתבגר.אבל כשהם מתחילים להשפריץ עליי,אני מחזירה להם בכל הכוח.
כנראה שאין לי כזה הרבה כוח,כי הם מכניעים אותי ברגע.
השמש קופחת על ראשי,ורוח חמימה נושבת על זרועותי החשופות.
חזו הכהה של לוקאס נוצץ בשמש ואני לא יכולה להאמין איך האל יכל לברוא ייצור מושלם כל כך...
אנחנו יוצאים מהמיים,ותומאס מצמיד בקבוק לשפתיי ודוחק בי לשתות.
הוא זורק אחד נוסף ללוקאס,שתופס אותו ביד אחת ותוך כמה שניות הבקבוקים שלהם כבר ריקים בעוד אני רוקנתי בקושי רבע מהבקבוק שלי.
"עוד,ג'יימי" לוקאס מעיר.ותומאס שולח אליי חיוך מעודד.
"שתיתי מספיק" אני מתעקשת.
כשאנחנו שוכבים על המגבות תחת השמש,תומאס מנסה לנוח קצת ואני מתלבטת אם לחבק את לוקאס או שזה יהיה צעד קיצוני מדי.
אז בנתיים אני סוקרת את המראה שלו.את השיער הרטוב ,העיניים העצומות עם הריסים העבות.אני בולמת דחף ללטף אותן.עורו הכהה ולחייו הקשיחות.החזה השרירי שלו שמטריף אותי ושפתיו המפוסלות הייבשות.אני שולחת את לשוני להרטיב מעט את שפתיי.
לשונו מחקה את מעשיי.מבטי עולה אל עיניו,הירוק שבהן מנצנץ לרגע.האישון שקטן לאור השמש,ועוד,משהו...רגש כלשהו...
אני פשוט רוצה להיצמד אליו,ולא להרפות.לחבק אותו עד שלא יישאר לי מקום בין הידיים.
"כן.את יכולה" הוא אומר.ואני מבינה שצפה בי.
"אני יכולה מה?" כן,ג'יימי...כי לשחק אותה מטומטמת באמת יעזור לך עכשיו.
"את רוצה לחבק אותי,את יכולה" מסביר.
"אני לא רוצה לחבק אותך!" אני מפנה לו עורף בעקשנות.
"טוב,אז תכחישי!" הוא מושך בכתפיו.
"אני לא מכחישה!" אני ממשיכה להכחיש.
"את כן" הוא מחייך את החיוך 'יודע הכל' שלו.
למרות שאני יודעת שהוא צודק,ולמרות שאני יודעת שהוא יודע את זה ולמרות שרק אני מפסידה פה, אני לא מסתובבת אליו בחזרה.
יום אחד,האגו שלי עוד יהרוג אותי.
"הריבים שלכם מטופשים.תחבקי אותו כבר! הוא רוצה שתעשי את זה,את רוצה לעשות את זה,אז תמצאו לכם פינה ואל תעשו את זה לידי,כי אני מנסה לנוח פה!" תומאס רוטן בעיניים עצומות.
"אני /לא/ רוצה לחבק אותו!" אני עונה בכעס.
"את כן!" הם עונים לי יחד.
אני ממלמלת משהו על קנוניה בוגדנית ומחקה את מעשיהם בשכיבה מול השמש.
ידו של לוקאס מחבקת את כתפי. "זה לפחות משהו" הוא ממלמל.
ותומאס ממלמל משהו על זוג אוהבים ושנמצא לנו חדר.
אני מאדימה,אבל לא עושה שום כוונה שתזיז אותו ממני.
"אחר כך אל תגיד שאני רציתי" אני מסננת בשקט.
"ידעתי שרצית" הוא מחייך ומהדק את זרועו את צד גופי,מקרב אותי אליו.
"לא כולן רוצות אותך,צא מהסרט הזה"
"את באמת רוצה להתווכח על זה? אני יכול להוכיח לך את זה בין רגע" 
"סנוב"
"קנאית"
"חי בסרט"
"חמודה"
"מיגרנה!!" תומאס צועק.ואנחנו מצחקקים בשקט.
"דפוק" אני מסננת בלחישה.
"ג'יימי..." תומאס מאיים.אני משתתקת.
אצבעו של לוקאס מציירת עיגולים על ידי וזרועו מהדקת אותי אל גופו.
ולרגע קטן,אני מודה לאחותי הקטנה על הרשימה הקטנה הזאת.כי בלעדיה,לא הייתי כאן.