כשאני נכנסת לחדר,הדבר הראשון שאני עושה הוא להתפרק על המיטה. אני תוהה כמה אפשר להתפרק ולהיבנות מחדש. חתיכה אחרי חתיכה.
אני נכנסת כולי תחת השמיכה,מנסה לברוח מהעולם ולו רק לזמן קצר.
לכמה שניות. דקות. שעות.
רק שקט.
ידי פוגשת ברשימת החלומות.
מה זה שווה את זה? למה אני עושה את זה? למה אני מנסה להציל את מה שכבר מת?
אני.
כבר מתה.
הפלאפון מצלצל. אני לא עונה. הוא ממשיך לצלצל.
אני מכבה את הצלצול.
מנסה לברוח לכמה זמן.
למות.
אני מתעוררת לשעת דמדומים כהה וקודרת. עוד סיוט תקף אותי. בסיוט רצתי. לא ידעתי ממה אני בורחת.
שיערי מסתיר את שדה הראייה שלי. ואני ממשיכה לרוץ בחשיכה. כמעט בעיוורון.
כל כך פחדתי.
ואז,אור בוהק נדלק מולי. כמו אחד מצינורות האור שנדלקים בהופעות. הוא מתמקד על שולחן קטן,נעול בסורגי מתכת בלתי שבירים.
ועליו לב אנושי.
הלב רועד. מפרכס על לוח הניתוחים הקטן.
אני מבחינה במפלצת מאחורי הכלוב. מסתתרת מאחוריו.
כמו שהסתתרה מאחורי לוקאס.
הלב משתולל על השולחן הקטן,מזיל דם שחור.
אני מבחינה בשבר שבוקע את אמצעו.
הוא פועם עוד פעם.
פעמיים.
ואז דומם.
ואז חזי בוער מכאב,אני מתכווצת בייסורים חסרי פיתרון, ונכנעת לכאב המייגע.
עוד שנייה.
שתיים.
ואז מתעוררת.
הפלאפון שוב מצלצל. עשרים ושש שיחות שלא נענו. כולן מתומאס.
אני מכבה שוב את המכשיר וכושלת אל מחוץ למיטה.עיניי טרוטות,שיערי מבולגן,ואני בקושי מגיבה בתנועותיי.
בלי לקחת מגבת,או לחשוב מה ללבוש,אני פושטת את הפיג'מה בידיים רפוסות.מבטי חלול.
אני ריקה מבפנים.כמו בלון שלקחו ממנו את האויר,ועכשיו הוא קרוע,וחסר שימוש.
חסר חיים.
אני לא מנסה לקום,ובשונה מבדרך כלל,אני גם לא מנסה להכריח את עצמי.
אני פותחת את זרם המיים החמים ומתיישבת על רצפת האמבטיה.מאפשרת למיים להתמזג עם שיערי ולזלוג על פניי.
הריקנות שורה בכל מקום.
אני מרגישה את הכניעה,את הוויתור.
"אמא,אנחנו חייבות להציל אותה!" אני נזכרת כשהייתי בת חמש.תקופה רחוקה כל כך...
בחלוני התנגשה ציפור קטנה.כל כך קטנה שיכולתי לאחוז בה בין ידיי.
היתה לה כנף שבורה,ורגל מעוקמת בזוית כואבת.
היא צווחה,וזה כאב לי כל כך לצפות בה. היא גססה לי בין הידיים,ולא היה דבר שיכולתי לעשות.
"אני חייבת להציל אותך,את לא תמותי,אל תדאגי..." אני זוכרת שבכיתי.
אני זוכרת שלא נרדמתי כמעט כל הלילה כי חיכיתי שתבריא.
אני זוכרת שחשבתי שאם היא תמות,אז היא תעלם.והחזקתי את עפעפיי חזק כי פחדתי למצמץ.
פחדתי שהיא תעלם לי.
ואז,יום למחרת היא דממה בין כפות ידיי.קראתי לה,צעקתי אליה,אבל היא לא צייצה אלי בחזרה.
היא גם לא אכלה.
וכל כך פחדתי אז.
עכשיו,אין מי שיציל אותי.אני כבר מתה.
הציפור שלי מתה בגיל צעיר.היא היתה יפה כשקברתי אותה.כשהטבעתי באדמה את דמעותיי.
היא היתה הראשונה שסיפרתי לה על המחלה.היחידה שסיפרתי לה על הקושי של ההורים שלי.היחידה ששאבתי ממנה כוח.
ואז היא נעלמה.
ואיתה נעלם גם הכח.
דפיקות חזקות נשמעות על דלת המקלחת. "ג'יימי,את שם?" הקול המודאג חזר.
"ג'יימי,את עלולה להתקרר,המיים כבר בטח נגמרו מזמן" היא מתחננת.אני אפילו לא מסובבת את ראשי.
אני נזכרת במעומעם שהדלת לא נעולה.אני מנסה לדבר,אבל קולי לא מגיב.
הישיבה שלי מאובנת,ואני מנסה לחוש בחום המיים ללא הצלחה.
"ג'יימי,אני נכנסת!" היא מזהירה.והדלת נוקשת בפתיחתה.
"הו,ג'יימי. מה עשית לעצמך?" היא מבוהלת עד מוות.
"את יכולה לעמוד?" אני לא מגיבה.אני לא מסוגלת. היא מכבה את המיים. "הם קפואים! איך יכולת?" אני לא מסוגלת לזוז.
היא מנגבת את כתפיי במגבת ואז כורכת על גופי חלוק מגבת צמרירי.
"בואי.נצא מפה" היא מקימה אותי לעמידה.אך רגליי כושלות תחתיי.אז אני נשענת עליה עד למיטה.
"תומאס התקשר.הוא דואג לך" היא לא מזכירה את מספר השיחות הלא מבוטל.
אני מנהנהנת.על אף שהמיים כבר לא מצננים את עורי,אני קפואה מבפנים.
קפואה.
היא קוראת לאבי ואומרת שיכין שוקו חם,עם הרבה סוכר! היא נוגעת ללא הרף במצחי,עד שתחת הפוך החורפי,הוא חוזר לטמפרטורת גוף נורמאלית.
"יכולת להרוג את עצמך" היא ממלמלת.
אני יודעת.
"אני קוראת לתומאס,בסדר?" אני לא מגיבה.
אני רוצה שיעזבו אותי.
היא פותחת את החלון.היא יודעת שאני אוהבת את זה.
אבל עכשיו אני מתה,ואני לא מסוגלת לחוש עוד אהבה.החלון הפתוח לא מזיז לי.
היא קמה ועושה כמה פלאפונים לחוצים.מדברת עם אבי באותו הטון,ואז תומאס מגיע בריצה.
"ג'יימי.מה עשית לעצמך?" הוא שואל.
ובתכל'ס? הוא די צודק.
זאת אני.אני עשיתי את זה לעצמי.אני הייתי לא בסדר. אני המטומטמת שהיה אסור לה להיוולד. אני הילדה שדנה את הוריה לקושי,לסבל,לכאב.אני הילדה שתמיד ניסתה לנחם בפנים חסרות הבעה.
באמת חשבת שזה יעבוד?!
מטומטמת.
תומאס מחבק אותי.
"למה? תפסיקי עם זה... תפסיקי.." הוא לוחש.
להפסיק עם מה?
אני לא בטוחה אם אני עדיין ערה,כי הכל מרגיש לי כמו חלום. כאילו אני טובעת בג'לי קשיח ולא מסוגלת לשמוע בו כלום.
תומאס מנסה לתפוס את מבטי,עיניי ממוקמות היישר מולי.לא מבחינות בדבר.
כמו רובוט.
חסרת לב.חסרת נשמה.
מטומטמת. אני אשמה בהכל! הייתי צריכה למות בלידה! הייתי צריכה לברוח בגיל שש,כשהודיעו לי על המחלה הארורה! אבל הייתי אנוכית,וראיתי את הבכי של ההורים שלי! וכל שעשיתי היה לחבק אותם שוב ושוב,זה היה מה שבאמת גרם להם לפרוק ולהרפות מהכאב.החיבוק שלי היה כמו כדור הרגעה בשבילם.
אבל עכשיו הוא הורג אותם מבפנים.
כדורי הרגעה,הם דבר ממכר.
זה כמו סמים.
ועכשיו,שאני עומדת למות וימיי ספורים,לא נותר לי דבר להשאיר להם.כי הם כבר מכורים,ואני עומדת לחתוך חתך ישר ומהיר.
שמעתי את זה פעם,בסרט כלשהו....איך קראו לו?
אני לא מצליחה להיזכר...
אה! בדמדומים...נכון..
שבר חד ומהיר. וכך זה עומד לקרות.
אני מצטערת,אחות קטנה.הייתי צריכה לדאוג לך טוב יותר. הייתי צריכה להגשים את הצוואה שלך.
בכיו של תומאס חודר איכשהו את מגן הג'לי שסביבי.אני בתוך עולם משל עצמי.
כבר הגעתי לגן עדן? הו,לי מגיע גהינום. בגלל זה כל כך כואב לי...
ידיו של תומאס רועדות סביב כתפיי כשהוא בוכה.וכמו משום מקום,ידיי חוזרות לפעולה,ואני מחזירה לו חיבוק קל.
אני מרגישה כמו הגוויות המתות שבסרטים,על שולחן הניתוחים,שפתאום יש סימן דופק קטן ופתאומי.
הוא מניח על שפתיי כוס חמימה. אני אפילו לא מזהה מה זה.אבל אני לא שותה.
אז הוא פוער את פי ושופך אליו קצת מן הכוס.אז אני בולעת בכאב.
גרוני צורב כשהנוזל החם עובר בו.אבל בטני מתחממת קצת.
אני מנסה להיזכר מה עשיתי בשלושה ימים האלה,אבל כמו גופי-גם מוחי חסר תחושה.
אני מגששת בריקנות ומצליחה להבחין שתומאס שואל אותי משהו...
האם....האם אני רוצ.... אני לא מצליחה להבין...אז אני מתייאשת מהר.
ואז הוא נעלם.אני לא זוכרת אם קם,או מתי.אבל אני כבר לא מרגישה את ידיו על כתפיי.
ואז קולו נשמע שוב.במעומעם...
אני מאבדת תחושת זמן.
ואז פרץ של חמימות פוגש בי לרגע. ידיים תופסות בכתפיי.ידיים תוקפניות,דורשות.
מישהו סוטר ללחיי.
ואני קמה מתחת למיים.
לוקאס יושב לידי,ירכו לצד ירכי.וידיו על כתפיי.
"לוקאס? מה אתה עושה פה?" קולי סדוק.
"ששש.. אל תדברי.הכל בסדר,זוכרת? את רוצה שאלך?" הוא שואל.
אני מנידה בראשי לאט.מרגישה מסוממת.כאילו משהו נעול בתוכי,מתחנן לצאת.
"זה בסדר.תוציאי את זה" הוא מלטף את גבי.
אני לא מצליחה!
ואז זה יוצא.יבבה חלושה מלווה בנהר דמעות לא פוסק.
כתפיי רועדות כשאני בוכה על השקע שבין כתפו לצווארו.
החום מופיע לפתע.אחרי שחשבתי שהוא נעלם.
אבל אם אני בגהינום,אז למה גם הוא פה?
הוא טוב מכדי להיות בגהינום...
אצבעו החמימה מוחה את הדמעות מעיני ומנסה לחבר את מבטינו.
עיניי מקובעות בקיר שמולי.הוא לא מצליח להסיט אותן אליו.
ואז,אחרי כמה נסיונות כושלים,ידו סוטרת ללחיי. ואני מתעוררת סופית.
התחושה חוזרת לגופי.אני שומעת,אני רואה,אני...מרגישה.
רגע,אז אני לא מתה בסוף?
עיניי סוקרות את עיניו.את הירוק החיי שבהן.כמו מערבולת של תהום עמוקה שמכילה בתוכה כל כך הרבה גוונים.
"חזרת" הוא לוחש.
"חזרתי" אני מסכימה.אבל מניעה את אצבעות רגליי תחת הפוך רק כדי לוודא.
"עכשיו את מוכנה לאמר לי מה החלום הבא?" אני יודעת,התוכנית שלו היא לוודא שאני לא מוותרת.שאני ממשיכה להילחם.
"למצוא תלתן" אני עונה. "עם ארבע עלים". לפחות נראה לי שזה החלום הבא.
"אני שמח שחזרת" הוא עונה. "גם אני,שמחה שחזרת" ואז הוא מחבק אותי.
והחדר מתמלא בפרפרים צבעוניים ומדהימים שמטיילים בבטני.
ומגעו חודר את החלוק המחמם שלי ומרתיח את דמי תחת עורי.
ואז הוא מתרחק ומחייך.
ידו עוברת על לחיי בליטוף רך,ואני מניחה עליה את ראשי לכמה רגעים,מנסה לשמר במוחי את ההרגשה.ולא רוצה שהוא ילך.
"אתה תחזור מחר,נכון?" אני שואלת במהירות.
הוא צוחק. "אני אהיה פה".
ואז הוא יוצא.
ובישיבה,אני משעינה את ראשי על הכרית,ונאנחת.
כמה שניות אחרי שהוא יוצא,נכנסים תומאס והורי להאכיל אותי ולבדוק שהכל בסדר.
"משפיע עלייך הלוקאס הזה,הא?" אבא שואל.
"לא ממש" אני עונה.
שקרנית.
והחלון הפתוח משרה אוירה נעימה כל כך.
;){kind=link}