מעכשיו,אני צריכה למהר.
אין זמן. אין מספיק זמן...
אני חולפת כרוח בבית,מתלבשת באיטיות.פני ריקות מהבעה.
אני אדישה,ונדמה לי שנפחה נשמתי בלילה ועכשיו אני עוד גוויה או רוח רפאים שמהלכת בבית.
אני מכניסה לפי כמה דברים,רק למלא את הבטן שתתן לי כוח לעבור את היום.
אני חסרת תחושה. מגששת אחרי הכסף לאוטובוס ונעלמת.
בלי לאמר להתראות.
"אני רוצה לצבוע בבקשה את השיער" אני מבקשת. גבר כבן שלושים ממהר לפתוח בפניי גוונים שונים אך טבעיים. שטני,חום,שחור,חום בהיר,בלונד...
"יש לך משהו קצת יותר....לא טבעי?" אני שואלת.
הוא מהנהן ואז פורש בפניי קופסת צבעים בגוונים קיצוניים כמו: ירוק,כחול,וורוד....
"זה!" אני מצביעה על אחד סגול.
"יש לכם פה חדר צדדי או משהו?" אני שואלת בראש מורכן.
"לא,למה?" הוא שולף כמה קופאות ושקיות.
"אני... אני צריכה לצבוע פאה" אני כמעט לוחשת.
לרגע,הוא מתאבן. רק עכשיו,הוא מבחין בגבות החסרות ובבליטת צינוריות הפלסטיק במרכז חזי.
"אני מצטער, אנחנו נאלץ לעשות את זה בדרך הרגילה" הוא שולח לעברי מבט מרחם.
בבקשה,תפסיק עם המבט הזה!
"בסדר" אני עונה בקלילות. כאילו שהתשובה השלילית לא מזיזה לי.
הוא מערבב את החומר ומוציא ראש בובה המיועד לפאות שיחזיק אותה ביציבות.
הוא מנסה לדחות את הרגע,אני מבחינה בכך כשהבלילה כבר מוכנה ואחידה והוא ממשיך לערבב אותה.
"את מוכנה?" הוא שואל.
"כן,למה שלא אהיה?" אני מושכת בכתפי.
ואז הוא חושף את פדחתי החלקה. אני מרגישה שמבטים ננעצים בי.הנשימה נעתקת בפי הנוכחים בחנות.ומלמולים מרחמים מתחילים להישמע.
אני מגלגלת את עיני.מנסה להראות להם שלא אכפת לי.
אבל מבפנים הכל קופא,מתחנן שהרגע יעבור במהרה.משתוקק להגנה שסיפקה לי השיער מפני העולם.
אני משפילה את מבטי אל הפלאפון,מנסה למצוא בו תעסוקה שתתן לי סיבה למה לא להביט בעיניהם הבוחנות.
"אמא...אמא למה נפל לה השיער?" ילד קטן שואל.
אני מרימה אליו את מבטי ואימו שולחת לעברי מבט מתנצל.
"ילדה,למה נפל לך השיער? את רוצה שאני יעזור לך להדביק אותו בחזרה?" הוא מתקרב אליי ונוגע בידי.עיניו סקרניות,בוחנות.
תמימות.
האם נראית מבוהלת. "בוא,מתוק. זה בסדר" היא קוראת לו ונמלאת בושה.
"אבל אני רוצה לעזור לה" הוא מתעקש.
אי אפשר לעזור לי... אני כמעט ממלמלת.ומבטי מושפל שוב אל המכשיר חסר התועלת שבין ידיי.
ואז,התלחששויות נרגשות. צווחות הפתעה. נשימות כבדות ומתלהבות. הכל מתערבל יחד.
אני מרימה את מבטי ורואה את...לוקאס.
הוא מרים את משקפי השמש. "שלום,אהובתי" הוא אומר בפיתוי.
אהובתי? ואז אני מבינה.
"שלום,אהובי" אני עונה באותו הטון. עיניו צוחקות והוא משנה את העמידה שלו ,כך שלכולם תהיה גישה מלאה למחזה.
הוא רוכן אליי ונושק ללחיי.
"אממ..לוקאס? אתם ביחד? כאילו...אתה יוצא איתה?" נערה מתלהבת בת גילי מביטה בי בזלזול.
"את רוצה לבדוק בעצמך?" הוא שואל.
ואז,שפתיו עומדות מול שפתיי ומבטו ננעץ בעיני.
בלי התראה מוקדמת,הוא נצמד אל שפתיי בחיבה ותשוקה יוקדת.
שפתיו החמימות לחוצות אל שפתיי זו אחת ההרגשות הכי מדהימות שיש.
כוכבים מתפוצצים בראשי. וידיי מעקצצות בחוסר מעש.
הנשיקה היא אותה נשיקה תמימה כמו זו שהיתה בחתונה אבל הרגשות חזקים יותר, עוצמתיים יותר.
הוא מועך את שפתיו אל שפתיי ואני מחזירהי לו באותה העוצמה.
ואז,כל כך מהר,זה נגמר. וכשהוא ניתק ממני,עיניו מעורפלות.
הוא מחזיר את מבטו אל הנערה המתלהבת. להט וקנאה ניבטים מעיניה. ולפתע,אני מוצאת את עצמי מבליעה חיוך.
"קיבלת תשובה?" הוא שואל. היא מלקקת את שפתיה ואז הולכת בחזרה למקומה ומתחילה לרכל עלינו עם חברותיה.
השעשוע שמצטייר בעיניו,מוסתר במבט כהה ו...רעב.
התשוקה חוסמת את גרוני לרגע ונשימתי נעשית כבדה.אז אני חוסמת את הרגשות שלי ובולעת אותם פנימה עמוק
אחרי זמן מה,הפאה מוכנה ואני מחזירה אותה אל ראשי.משתעשעת בדרך בה הקצוות הסגולים משתלבים בחום הטבעי של הפאה.
"זה יפייפה" אני לוחשת.
אני מודה לספר ומשלמת.מתחמקת ממבט הרחמים שבפניו ומההתנצלויות שהוא פורש בפניי.
"זה באמת יפה" לוקאס מציין כשאנחנו מטיילים ברחובות.
"לוקאס, למה באת?" אני שואלת בקור. ההצגה נגמרה. המסיכות מוסרות. כל השחקנים חוזרים הביתה.
"באתי כי דאגתי לך" עיניו גלויות. קולו סימפוניה של ייסורים.
"לא.לא דאגת לי. ריחמת עליי,אני צודקת?" אני שואלת.
"תתפלאי,את גם מסוגלת לטעות! כל שרציתי היה להיות איתך. להספיק להיות איתך עוד קצת. לפני....לפני שיהיה מאוחר מדיי" אני אפילו לא מבחינה שאנחנו נכנסים למכונית שלו עד שהוא מסמן לי לחגור.
"אבל גם אני טעיתי" הוא קוטע את השצף הקולח שעומד לפרוץ מפי.
"אני חשבתי שהאגו שלי גדול מכדי שיוכל להתכופף כלפי בחורה. אבל אני מודה שהכנעת אותי.
ג'יימי,אני מחבב אותך. בימים האחרונים כל שעשיתי היה פשוט...להנות.איתך.
את מיוחדת.ואת מצחיקה. והעצבים שלך חמודים. והעקשנות שלך מתוקה. ואני פשוט נהנה" פניו כנות.
"אז אני מניחה שהם אמרו לך בסוף" אני פולטת.
"אל תאשימי את ההורים שלך בזה,הם לא ידעו שרבנו. כל שאני רוצה,זה רק סיכוי אחד אחרון. תתני לי לעזור לך" הוא מתחנן.
"אתה כן מרחם עליי. אתה חושב שאני מסכנה,מה? אתה חושב שאני צריכה את העזרה שלך? יכולתי להסתדר במספרה ההיא בלעדייך,אבל לא! אם יש לכוכב העל המפורסם לוקאס את האפשרות להיות במרכז תשומת הלב,למה שהוא יוותר על ההזדמנות הזו?! אני יודעת איך הם הסתכלו עליי בחנות! ואני יודעת על מה הם חשבו כשנישקת אותי! הם חשבו שאני נערת הצדקה שלך! שאתה עושה את זה בשביל לשמח אותי ואז לזרוק אותי.
ונכון,זה באמת מה שעומד לקרות.אבל תגיד לי,לוקאס. האם באמת זה היה מוצדק?!!!" צרחתי עליו.
"אני לא כועסת,לוקאס. אני רותחת. ואני פגועה.כי העדפת להעלות את האגו שלך עוד למעלה כשיכולת לוותר על זה בשביל כלום!"
"לא ראיתי את זה מנקודת המבט הזו. בסך הכל רציתי לעזור לך-"
"הסתדרתי יפה לפני שהגעת. והיה לי טוב. אל תבוא להרוס לי את זה. יש לי עכשיו יותר מדי על הראש ופחות מדיי זמן לעשות את זה. אז תודה,אבל לא תודה. עזרת לי מספיק"
ובמילים האלו אני יוצאת בריצה מהרכב הנוצץ והיוקרתי ובורחת בחזרה אל החיים שלי.
כי אחרי הכל,זאת אני שצריכה להתמודד איתם.
;){kind=link}