בסדר- פרק 8

מפלצת גדולה ומאיימת מתפתלת ברחובות.
מרחרחת כל סמטה,מחפשת אחרי משהו.
או מישהו.
היא בלתי נראית,נסתרת מעני כל.אך אי אפשר לפספס אותה. היא משוטטת כמו ערפל. הפחד מצליף באנשים. מרטיט את ליבם. כולא את נשמתם.
והיא,
שותקת.
ואז היא מאתרת את המטרה. עיניה מתמקדות. פיה מרייר. אפה מתנשף. היא בוטשת באדמה ברגליה,משאירה סימני הרס בכל מקום.
היא מזנקת אל הנערה.
רצה לעברה בצרחות אימים. הנערה מסיטה את מבטה,מתעלמת. אדישה.
כאילו כבר קיבלה על עצמה את המוות.
עיניה האדומות של החיה רושפות. שפתיה רוטטות. היא מלאת שנאה.
הנערה אפילו לא ממצמצת.
לפתע,מגיע נער מסתורי ונעמד בינה לבין החיה. הוא מושיט את ידו אל הנערה,גבו אל החיה.
הנערה לא מנסה להזהיר אותו.
הוא יודע על החיה. אבל מפנה אליה את גבו.
מבט כאוב חולף בעיניו,הן הופכות זהובות כליל.ידיו גדלות,מנסות לתפוס אותה שמא תיפול.
ואז,אני מתעוררת.

"ג'יימי,ג'יימי,קומי!" אני פוקחת עיניים.
ידיו של לוקאס אוחזות את כתפיי. מבטו דואג. "לוקאס?" הכל עמום,ראייתי מטושטשת ואני משתוקקת לשינה שתתפוס אותי בחזרה. אבל חוששת מהמפלצת.
"כן,ג'יימי. אני פה. הכל בסדר" הוא מלטף את פניי. צמרמורות מהסוג הנעים והמנחם עברו לכל גופי. "מה קרה לי?" אני שואלת ונלחמת בעפעפיי שמתחננות לצנוח מטה.
"התפתלת במיטה" הוא לוחש. 
המפלצת.
אני מתנשמת שוב. מנסה לברוח. היא רודפת אחריי. היא מנסה להרוג אותי.
הצווחות הפראיות שלה מהדהדות במוחי.
"ג'יימי,הכל בסדר עכשיו. אני לא אתן לשום דבר לפגוע בך. אל תדאגי" הדמעות זולגות מעיני.
הוא מחבק אותי ונותן לי לבכות על כתפו.מלטף את גבי בתמיכה.
"בואי" הוא לוחש כשאני נרדמת על זרועו.הוא מושך אותי אל מיטת היחיד שלו ומרים את השמיכה.
"לא..." אני ממלמלת.
"אבל יחזרו לך הסיוטים" הוא מתעקש.
"לא..." אני ממשיכה למלמל.
"טוב,בואי" הוא מושך אותי לעמידה ומוציא אותי מהחדר,אני מזהה במעומעם שהוא לוקח אותי לחדר שלו. רגלי פוגשות במיטה הזוגית. ולפני שאני מספיקה לזוז,הוא מרים אותי על זרועותיו ומניח אותי בזהירות על המיטה.
"זה יותר טוב?" הוא לוחש.
אני מהנהנת. ראשי כבד לרגע.עיני נעצמות. הוא מכסה אותי בשמיכה ונשכב לצידי.
"אפשר?" אני פוקחת עין אחת. הוא מושיט אליי את ידיו.אני מהנהנת שוב.
זרועותיו עוטפות את גופי ואני מטביעה את גופי בחיבוקו.
ולראשונה,אני נרדמת. וישנה שינה חלקה עד הבוקר.

השמש משייטת בשמיים כשאני נוסעת אל חוות הסוסים.
אני נכנסת,ומבקשת סוס רגוע שיודע לרוץ. אחת הנשים שם מניחה בין ידיי מושכות של סוסה שחורה. אני מגיעה אליה מהצד,כמו שלמדתי. ואז מלטפת אותה כמספר דקות.
"מוכנה לרכיבה של החיים שלך,נסיכה?" השם שלה רשום על הרצועה.
היא נושפת בהתלהבות.
"אז בואי נתחיל" אני מטפסת בתנועה חלקה אל האוכף. אוחזת במושכות.
עבר זמן מאז רכבתי על סוסים. כמה שנים ארוכות. אבל לפני כן,למדתי לרכב עליהם היטב ויכלתי לעשות את זה בעיניים עצומות,זה עזר לי לנקות את המחשבות.
או להתעמק בהן.
אנחנו מתחילות בדהירה קלה,כמה צעדים. ההרגשה המשכרת חוזרת במהירות.אני מבינה שאולי המוח שכח,אבל יש דברים שגם הגוף מסוגל לזכור.
תוך מספר דקות נוספות,אנחנו עוברות לדהירה מהירה. שיערי נפטר מהגומיה שכולאת אותו,והרוח נלחמת עם פניי בפראות.אני חסרת נשימה.
זה בשבילך,אחות קטנה.
אני שמה לב שהתחלתי להתנהג אליה כמו האחות הקטנה שמעולם לא היתה לי.
ואז אני נזכרת בטיפשותי אמש. איך נחשפתי ככה מול לוקאס.
איך וויתרתי? איך הסרתי את המגנים ונתתי להם להישמט מבין אצבעותי? איך לא עמדתי על המשמר?
מחשבה מתוקה מנסה לחדור מתת המודע שלי. אני נלחמת בה ומדרבנת את הסוסה שלי לדהור מהר יותר. היא צוהלת בתודה,כנראה שזמן רב היא היתה מוחזקת להליכה איטית ושכחה איך להשתולל. איך זה להתפרע.
אני נזכרת בדרך בה עטפו זרועותיו של לוקאס את זרועותי.איך הגנו על גופי.אני כמעט מסוגלת להרגיש שוב את גבי צמוד לחזו המנחם. את דמעותי על חולצתו.
נשבעתי לא להישבר ככה.
אסור לי להישבר. אסור לי להיחשף.
אמא שלי תתפרק ברגע שזה יקרה,היא לא תצליח לקום שוב על הרגליים. היא חייבת להאמין שטוב לי.
ואם אני לא חזקה מספיק כדי לחייך,אז כדאי שלפחות לא ארע את המצב.
אני מרימה את המושכות ומכינה את הנסיכה לספרינט מטורף.
באותה הפראות,הנסיכה משחררת כל ריסון עצמי שאי פעם בנתה,והיא משתחררת ודוהרת בריצה מטורפת וחסרת גבולות.מדלגת מעל סלעים ורצה כאילו חייה תלויים בזה,היא יודעת שהכיף עומד להיגמר עוד מעט.
השמש מנצנצת על הדשא הירוק,וצובעת את העצים ואת השטח הרחב בצבעים ססגוניים וחיים.הציפורים מעופפות בלהקות,והכל ספוג בנשמה.
כאילו אל הטבע בכבודו ובעצמו חי כאן,תחת צל העצים וזמזום הדבורים.
ואז אנחנו מאטות,ואני מחברת את הרצועה של הנסיכה אל אחד מעצי התפוח.
בנתיים,היא לועסת את הדשא הפורה. אני מרוקנת את בקבוק המיים שלי אל קערה רחבה ונותנת לה לשתות. "כל הכבוד,נסיכה.היית מצויינת!" אני מלטפת את הפרווה הצפופה והרכה שלה,ומתענגת על החום שפורץ ממנה.היא מרימה את מבטה אל התפוחים שעל העץ. אני מנסה למתוח את ידי כדי לקטוף את אחד מהם,אבל כל שעולה בידי הוא רק ללטף אותם בקצות אצבעותי.אני רוטנת ומנסה שוב.
"הנה,קחי" אני שומעת את קולו של לוקאס מאחורי ומסתובבת בחדות.
הוא מניח את התפוח בידי ולוקח אחד נוסף לפיו.
"מה אתה עושה כאן,לוקאס?" אני נאנחת ומסתובבת להושיט את התפוח אל הנסיכה.
אני מתעכבת אצלה יותר ממה שאני צריכה,מתחמקת ממבטו.
"חיפשתי אותך" אני מלטפת את צוואר הנסיכה שוב ושוב.כאילו עצם המגע בה משחרר גם אותי ונותן לי סיבה להתחבא.מנתק אותי מהעולם.
אני לא עונה,הוא עדיין לא ענה לשאלה שלי. 
"אני צריך להיות איתך,ג'יימי.אני צריך לעזור לך לסיים את הרשימה הזאת" אני מגלגלת את עיני. "אין לך איזו חברה למזמז?" אני זורקת בארסיות.
"כולן עסוקות עכשיו. אבל אם מישהי תתפנה את תהיי הראשונה לדעת" הוא נהנה להדליק את הכעס שלי.
הוא היחיד שבאמת מתנהג אליי כנערה,כאישה. ולא אחת שההגדרה היחידה שלה זה-גוססת.
"אז תמצא מישהי אחרת" אני מסננת בכעס.
"א-"
"תקשיב לי טוב,לוקאס!" אני מתקרבת לעברו. אש בעיני. הוא מתרחק אחורה כשאני נצמדת אליו. עד שגבו פוגש בעץ ופני מתקרבות לפניו באיום.
"אני לא החברה שלך! עשית את מה שהיית צריך,קיבלת את הכסף,וחוץ מזה שאתה צריך לחכות שאמות כדי להיות גרוש רשמית-אתה משוחרר! אני לא צריכה אותך,או את הטובות שלך! אני רוצה שתעוף ממני! הסתדרתי יפה לפני שהגעת אליי ונדחפת לי לחיים! ועכשיו סיימת את מה שהיית צריך לעשות! אתה יכול ללכת עכשיו!
מה שקרה אתמול בלילה,לא היה צריך לקרות! אז באמת תודה שדחפת אותי למיטה,אבל אני באמת חושבת שיכולתי להסתדר גם בלי זה! עשר שנים אני חיה עם המחלה הזאת,ועשר שנים אני חיה עם הסיוטים האלה,קצת פחד לא יזיק לאף אחד! ואני לא צריכה אותך יותר,שמעת?!" אני צועקת.
הוא נרתע. עיניו מחפשות את השקר במבטי. מחפשות את העמדת הפנים. מתחננות שאגיד לו שזה היה העמדת פנים וזהו.
אבל כשהוא רואה שאני איתנה בדעתי,מבטו משתנה לקשוח,והרגש נעלם. עיניו נחתמות בכעס עצור.
"בסדר. אני הולך! אני לא עומד לחזור בשבילך,ג'יימי!" הוא אומר בקור. שיניו חשוקות וידיו מאוגרפות בכעס.
אני מתמוטטת בצל עץ התפוח ומתפרקת אל דמעותיי.
כאבי יוצא החוצה בדמעות וצעקות כאובות של בכי.זה מגיע לי,הכאב הזה.
זה מגיע לי כי אני אשמה.
ומשהו מפחיד אותי.הלוואי וידעתי מהו.
אני מתכווצת ונכנסת אל תוכך עצמי.מנסה לאחוז בגופי שלא יתפורר וייעלם לי מבין האצבעות.
גופי רועד בין ידיי.לפתע, אני מעדיפה להקדים את המוות.למות כאן ועכשיו.
תחת צל העץ כשהשמש במרחק נגיעה ממני.
עיניי דומעות בשטף כנהר זורם וחסר מעצורים.
ואני מתחננת שאוכל להיעלם מפה. להילקח אל המרומים במהירות.
עכשיו.
פרצופיהם של הורי מופיעים בדמיוני. שבורים ומרוסקים. החיוך המתוח,החיבוק התומך שאחרי החתונה. הבכי שנשמע באותו הערב שהודיעו על הזמן המועט שנותר לי לחיות,הבכי קורע הלב ננעץ כמו סכין ומשסף את נשמתי באכזריות.
ואז דמות קטנה בגרסה צעירה יותר שלי מופיעה לרגע. כמו בובת חרסינה יפייפיה.
"אל תוותרי. שתיים כבר מאחורייך" היא לוחשת.
ידיי הרועדות תומכות בגופי ואני מתרוממת כך לעמידה לא יציבה. "קדימה,נסיכה. עוד קצת" אני עולה על גבה בכבדות. חסרת כוחות.
אני מתלבטת אם ללכת את הדרך חזרה ורק לאחוז ברצועה. אבל מוחקת את הרעיון במהירות מפני שאני יודעת שרגליי לא יעמדו בעומס.
אני מחזירה לאישה את הנסיכה ומשלמת. את הדרך חזרה הביתה אני עושה באוטובוס. עיניי טרוטות ואני יודעת שאני מצטיירת בפני הנוסעים כשיכורה. מסוממת. או מוכת כלבת.
אני לא מצליחה לנחש מה גרוע יותר.
אבל אני לא.
לא שיכורה. לא מסוממת. ולא מוכת כלבת.
אני חולה.
אני גוססת.
ואני חייבת להמשיך לשרוד.
אני מצטערת,אחות קטנה. איכזבתי אותך. אני מסיימת את החלום השני שלך עם דמעות בעיניים. לא ככה דמיינת את זה,נכון?
אבל אל תדאגי,את לא אשמה.
זאת אני,אני אשמה. ואני מצטערת.
אבל היה נחמד קצת בהתחלה,נכון?
היה נחמד.
אני בודקת בנייד. שלוש שיחות שלא נענו.
כולן מתומאס.
"היי" אני אומרת. קולי סדוק, כאילו גרוני שופשף בחוזקה.
"היי,מה קרה לך?" הוא מודאג. "כלום. הלכתי לסיים את השני" אני מנסה לנחש מה עובר במוחם של שאר הנוסעים.
הבקבוק השני?
הדייט השני לאותו יום שהתבטל?

אולי אפילו, הרצח השני?
"איך היה?" הוא שואל בהיסוס.
"היה נחמד" אני עונה. סיכמנו שהיה נחמד,נכון?
"יופי. את באה עכשיו?" הוא שואל.
אני מהנהנת. ואז נזכרת שהוא לא יכול לראות אותי,ומשנה את דעתי. "לא... אני קצת עייפה"
"בבקשה?" הוא מבקש. זה לא קורה לעתים קרובות. הוא מעולם לא מתעקש.
"אני יעצור עשר דקות בבית,ואז אבוא אלייך" הפעם,זה תורי לוותר.

"מה היה כל כך דחוף?" אני שואלת.
"ג'יימי... התקשרו מבית החולים" הוא פותח.
"הבדיקות היו שגויות. הם טעו" הוא לוחש.קולו חנוק.
"כמה זמן נשאר לי?" אני לא רוצה לדעת,אני לא רוצה לשמוע.
"פחות מחודשיים,על פי ההערכה שלהם" הפצצה נופלת.
אני פותחת את החלון ומציצה החוצה. אור אחר הצהריים מתחיל להתכהות וגוונים של וורוד וסגול נשזרים בו ויתכהו עוד יותר עם רדת הערב.
מספר השקיעות שאזכה לראות מעכשיו ספור.
אני שומעת את תומאס בוכה מאחוריי. אז אני מסתובבת וכורכת את ידיי סביבו בחיבוק מנחם. נושקת לקודקודו.
"אל תדאג,הכל יהיה בסדר" אני מנחמת.
"ההורים שלך הלכו לאיזה מסעדה לדבר. הם מרוסקים לגמרי. הם אמרו שבדרך ידברו עם...בעלך. כאילו,עם לוקאס"
"לוקאס?!" אני נלחצת.
"כן,למה קרה משהו אתמול בלילה?" עכשיו הוא לחוץ.
"סתם, לאמשנה..." אני עונה.
"אני לא רוצה לאבד אותך,ג'יימי..." הוא לוחש וטומן את פניו בשקע צווארי.
"גם אני לא" אני עונה.
גם אני לא רוצה שתאבד אותי.
אבל אני כבר הלכתי לאיבוד.