עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

ttio.stz@gmail.com
חברים
bellNoNameפוקסי99נערת הגורלאלונה ✮הַחַיִּים שֶׁלִּי
ThelsemisssisimemoriesאיירוMr.NobodyDanielle
יעלNerdWritingEmmaMeshiM1chalyכוכב באפלה
Without a FaceBorn To Dieme-***דניאלhopelesssee from the heart
אנונימיתDaniel .כבר לא כאןBe Your Own HerocosmicBFFits just me .
SnowZippersSuzan-----Here To LoveBlackChamomile
שאריות של החייםalice
לאמת יש המון דרכים
"ככה שלא בדיוק שיקרתי, פשוט בחרתי באיזו אמת להשתמש"
-אשמת הכוכבים-
שחור ולבן
אנשים בשחור לבן, אוספים פיסות של רגשות,
לעתים מתחפשים לגוונים של אפור.
אנשים שאיבדו את הטעם לחיות,
ועכשיו הם חיים בין לבן לשחור.

מהלכים בכבדות בעיירה חסרת ערך,
ובלילה שקט. אסור לאף אחד לחלום.
מפשפשים בפחים לחפש כיוון דרך,
ואולי לגלות את השביל לשלום.

ריקנות נבוכה, לבבות לא פועמים.
במקום כל כך קר, מצייתים לכללים.
מתיישבים על ספסל לנצח נצחים,
תוהים "מה היה לו היינו מרגישים?"

מגרדים עוד טיפה שאריות של הריק,
מכביש משופשף שמוביל לאינסוף.
אל תנסו לחייך, תסתכלו על כולם,
ותמשיכו בשקט את הכלום לחשוף.

זה אף פעם לא הזמן, אין עומק ואין תקווה.
המצב לא ישתנה, המציאות כבר נחרבה.
השגרה שנבנתה והרסה אפשרויות.
תמשיכו לחיות את חיי האכזבות.

בסדר- פרק 7

22/06/2015 08:14
תיאו
השמיים כהים עכשיו,שחורים ואינסופיים. הלילה שולח משב אויר קר אל פניי.
"לא מצליחה להירדם?" קול מופיע מאחוריי.
"לא מנסה" אני עונה.
"לא קר לך פה?" הוא שואל,ואז כתפיי נעטפות בשמיכה חמה.
"אתה לא מהג'נטלמנים של הג'אקטים, הא?" הוא מתיישב לידי.
"יש לך דרכים יצירתיות להגיד תודה" לחיי מסמיקות.
"איפה היתה המשפחה שלך? בחתונה,אני מתכוונת. לא ראיתי אותם" הוא נמתח לרגע,ואז משלב את ידיו מאחורי ראשו-תנועה של אי נוחות.
משהו חולף לרגע בעיניו,ונעלם.אני חוזרת לסקור את השמיים.רוצה,רק לרגע,להטביע בתוכם את אצבעי. שהשחור המעוטר ביהלומיו יצבע את ידי בנוזל הסמיך והאינסופי הזה.
"אני וההורים שלי לא כל כך בקשר" הוא אומר.לראשונה,קולו ריק מרגש.
אני מחזירה אליו את מבטי. "אנחנו גרים באותו הבית.אבל אני עסוק בדברים שלי,והם בשלהם.בנוסף לזה,הם גם גרושים.אז הקשר מנותק לגמרי" אני ממצמצת.
"טוב נו,בואי לא נדבר על זה בירח הדבש שלנו.." הוא מחייך.
"אז על מה אתה כן רוצה לדבר?" 
"עלייך" אני מסיטה את מבטי."אעה,אני לא כל כך מעניינת.אין הרבה לדעת עליי"
"הו,אני לא חושב ככה!" צוחק. "אישה שמחליטה להגשים את כל החלומות ילדות שלה אמורה להיות מעניינת" 
"אני מצטערת לשבור לך את הציפיות.אני לא מעניינת" אני לוחשת בקור.
"מהשניה שראיתי אותך ברחוב,את היית מעניינת" הוא צוחק.
כן,בטח.
"אנחנו נשואים עכשיו..." הוא ממלמל בעודו שקוע במחשבות.
"כן..." אני מאשרת במלמול זהה.
"אף פעם לא באמת חשבתי שזה יקרה" הוא מציין.
"גם אני לא" אבל ההבדל בנינו,הוא ש-לי זה מסיבות שונות.
"את בתולה,נכון? כי את נראית כזאת" אני סוטרת לירכו בחוזקה.
"פעם ראשונה שאני מרגיש את זה,יפה.זאת התקדמות!" צחוקו רועם,ואדי קור מתגלגלים מפיו.
"אתה דביל" אני מנידה את ראשי ימינה ושמאלה שוב ושוב באי אמון.
"את חמודה" הוא קורץ.
"אתה מפגר!"
"את מתוקה"
"אויש,סתום כבר!" לחיי התלהטו.
"עכשיו את מסמיקה" אני מעלה את מבטי בחזרה לאינסוף הרחוק-קרוב הכהה שלי.
"את רוצה לבוא אליי?" הוא שואל.
אני פוערת את עיניי בתדהמה.גופי מתקשח.נשימתי נעצרת.
"למה את כל כך מבוהלת? רק לישון. נו,קדימה.אנחנו בעל ואישה עכשיו,רואה?" הוא חושף בעיני את הטבעת.
"אבל-ההורים שלך!" אני מחפשת תירוצים.
"הם רגילים לראות בנות בבית" עכשיו אני מבוהלת.
"אני נשבע בזאת לא לאנוס אותך" הוא מרים את ידו הפרושה לצד ראשו בשבועה.
אני נאנחת. "אתה חסר תקנה"
"אהא.." הוא מאשר.
"טוב,תן לי שעתיים להתארגן" אני אומרת.
"למה את צריכה שעתיים?!!" הוא רוטן.
"אני אישה" אני מושכת בכתפיי.
"טוב,אני אחכה לך,בלרינה" הוא אומר ונכנס לבית.
כשאני יוצאת מהמקלחת ומסיימת להתארגן,אנחנו נכנסים לרכב השחור שלו.והנסיעה דוממת.
השקט מפריע לו,תנועות האי נוחות שלו אומנם מוסתרים,אבל עדיין קיימים.
הוא זז הרבה כשלא נוח לו! אז אני פותחת בשיחה נוספת.
"למה אתה רוצה להחליף את המכונית הזאת?" הוא מחייך.הקלה ניכרת בפניו ואז שעשוע.
"אמרתי לך,להרשים את הבנות" הוא נוהג עם יד אחת על ההגה והשניה בחלון.
"מה החלום הבא ברשימה שלך?" אני מרימה גבה. "למה?" אני שואלת בחשש. "שנגשים אותו.זאת התוכנית,לא?" הוא שואל.
אני מהנהנת בהיסוס."כן,זאת התוכנית. אבל לרוע המזל,התוכנית מעולם לא כללה אותך"
"אאוץ! זה כאב,בלרינה!" הוא מתלוצץ.
"לולא האגו הגדול שלך,זה לא היה כואב. חוצמזה,זאת האמת" אני מושכת בכתפיי.
"את אף פעם לא מחייכת,נכון?" 
"למה אתה שואל את זה?!" אני כועסת.
"כי את לא מחייכת. אפילו היום,בחתונה, לא חייכת" 
"אולי זה בגללך?!" אני תוקפת. "זה לא בגללי,אני יודע שלא" הוא עונה.
"הו,באמת? ואיך אתה,מר גאון,יודע את זה?" אני שואלת בזלזול.
"חיה מתקיפה רק כשחושפים את מקום המחבוא שלה.ואת,בלרינה.הרגע השתמשת בטון תוקפני כנגדי ברגע ששאלתי.הייתי אומר שהפלת את עצמך בפח" הוא מחייך חצי חיוך שחצני.
"אתה הרגע השוותה אותי לחיה?!" הוא צודק.וזאת הסיבה היחידה שאני מעבירה נושא.
כשקר לך,את מחביאה את הקור תחת השמיכה בלילה,וכשמישהו מגיע ומתחיל למשוך את השמיכה ולקלף מעלייך את הסודות שלך,כל שנותר לך הוא למשוך בחזרה את השמיכה ולהחזעק מעמד.
אנחנו מגיעים לבית גדול.וכשאני אומרת גדול,אני מתכוונת לעצום!
בית שבקלות היו נכנסים בו ארבעה-חמישה קומות!
"מה זה-הדבר הזה?!" אני נדהמת.
"בית. בואי ניכנס" הוא עונה באדישות.
"למה אתם צריכים בית כל כך גדול? כמה אחים אתם?!" 
"אני היחיד,אבל אנחנו לוקחים קומה לכל אחד כי...טוב,צריך את זה" הנושא הזה מעיק עליו,אז אני מרפה ומטפסת אחריו במדרגות על קצות האצבעות.בבית גדול מפחיד להרעיש.
לוקאס צוחק ומושך אותי לקומה הכי עליונה.
"מה..עם..מעלית?!" אני מתנשמת.
"קלסטרופוביה.מה קרה,קשה לך?" קולו מתגרה.
"מה פתאום,קלי קלות" אני מעיפה את שיערי הצידה בדרמטיות. "ככה חשבתי" הוא תופס בידי ומושך אותי אל החדר שלו.
המגע מעביר בי ניצוצות מתפוצצים שגורמים לי להתנשף בפתאומיות.הזרם שברוב טמטומי יצרתי,כנראה עבר גם אל לוקאס.כי הוא מפנה אליי מבט המום וקצר נשימה ומנתק את ידו מידי במהירות.
"מתעלמים!" קבעתי.
"התעלמתי!" הוא מאשר.
הדבר הראשון שיש לי לאמר הוא-"וואו!" והשני, "אתה מסודר!" החדר היה פשוט מבריק! כל דבר במקומו.
מי המציא את הסטיגמה הדבילית הזאת שבנים הם עם מבולגן?! ברגע זה,הייתי בועטת בו.
גם תומאס,וגם לוקאס פשוט מסודרים עד הפרטים הכי קטנים!
הוא צוחק לצידי."אני אוהב את ההבעה הזאת.חכי פה,אני נכנס להתקלח.תרגישי חופשי לחטט!" הוא לקח כמה פריטים מהארון ונכנס לדלת צדדית בחדר.
אני מתיישבת על המיטה בזהירות.מפחדת שעצם נוכחותי שם תהרוס את הנקיון המוקפד.אחרי שאני סוקרת את המזרון הרך ומדמיינת איך יהיה לשכב עליו ולהתכרבל בתוכו.ואז אני מדמיינת איך יהיה להתכרבל בתוכו עם לוקאס.... כשידיו יעטפו אותי מכל עבר,וקולו ילחש באוזני....
לא! מה יש לי לאחרונה?!! הכל בגלל הנישואים הטיפשיים האלה. אני מתרוממת לעמידה ואחרי שאני מחליקה את הקפלים בדאגה,אני צועדת לכיוון...מראה. "אוי...כמה הגיוני שיהיה לך מראה.." אני נאנחת. "כן,ומה עוד הגיוני שיהיה לי?" קול לוחש. אני מלטפת את הדברים שעומדים על השידה."גם שמונים מעריצות בבצפר,ג'ל לשיער,שרשרת זהב ערסית כזאת ו..." אני מסתובבת ומחניקה צרחה.
"דפוק" אני מסננת ומסיטה את שיערי. "הבהלת אותי" ואז אני מסתכלת עליו.
שיערו מבריק מהמיים,ופלג גופו העליון חשוף. "ת-ת-ת-תתלבש!" פניי מתלהטות ואני מניחה שאני אדומה לחלוטין.
"היי! התחשבתי! אני לבוש!" אני מבחינה במכנס הטרנינג שלבש. "לגמרי!" אני מוסיפה בעקשנות.
עיניו צוחקות כשהוא מוציא טי-שרט ולובש אותו במהירות. "למה? לא אהבת?" אני תופסת את ראשי.
"נגמרו לי המילים לתאר אותך..." אני מתייאשת. "חתיך,מדהים,גיבור,אמיץ,מושלם...להמשיך?" הוא קורץ.
"פשוט תגיד לי איפה אני ישנה ותסתום. הפה שלך לא משהו כשהוא פתוח..." הוא עומד לשלוח הערה עוקצנית,אבל אני מרימה את ידי ועוצרת סנטימטר בודד משפתיו.אני קופאת.נשימתו החמה על ידי.
ואני מאפשרת לידי לצנוח מטה לצד גופי. אכזבה חולפת בעיניו ,אך נעלמת במהירות.
"רוצה לישון איתי?" הוא מציע.
האודם חוזר לפניי,מבפנים אני נאנחת. כמה פעמים אני יכולה להאדים ביום?!
"א-אני לא חושבת..." אני מקללת את הגמגום.
"את אישתי,ג'יימי...נו,לא יכניסו אותך למעצר על זה" מרגיז אותי ההיגיון שלו. "עדיין לא?" הוא מציע.אני שותקת. "טוב,נו" הוא מושך בכתפיו ומסמן אחריי ללכת איתו לחדר אחר,חדר שהמיטות בו מופרדות.
"למה לא הצעת את החדר הזה מההתחלה?!" אני מתרגזת. "לא הייתי מציע לך לבוא אליי אם ידעתי שזה יהיה ככה" הוא רוטן."וחוץ מזה,המיטות פה לא נוחות"
"מפונק"
"עקשנית"
"חרטטן"
"בכיינית"
"קרצייה"
"לילה טוב"
"גם לך"
והאור מתכבה.
שאריות של החיים
22/06/2015 10:02
מווווווושלם!!!!!
תיאו
22/06/2015 10:16
:)
תודה רבה!!!
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:

קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
ארכיון
...

"צרחות שצרחתי,נואשת,כואבת.בשעת מצוקה ואובדן.
היו למחרוזת שירים מלבבת לספר שירי הלבן"
-רחל המשוררת,ספר שיריי הלבן.