עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

ttio.stz@gmail.com
חברים
bellNoNameפוקסי99נערת הגורלאלונה ✮הַחַיִּים שֶׁלִּי
ThelsemisssisimemoriesאיירוMr.NobodyDanielle
יעלNerdWritingEmmaMeshiM1chalyכוכב באפלה
Without a FaceBorn To Dieme-***דניאלhopelesssee from the heart
אנונימיתDaniel .כבר לא כאןBe Your Own HerocosmicBFFits just me .
SnowZippersSuzan-----Here To LoveBlackChamomile
שאריות של החייםalice
לאמת יש המון דרכים
"ככה שלא בדיוק שיקרתי, פשוט בחרתי באיזו אמת להשתמש"
-אשמת הכוכבים-
שחור ולבן
אנשים בשחור לבן, אוספים פיסות של רגשות,
לעתים מתחפשים לגוונים של אפור.
אנשים שאיבדו את הטעם לחיות,
ועכשיו הם חיים בין לבן לשחור.

מהלכים בכבדות בעיירה חסרת ערך,
ובלילה שקט. אסור לאף אחד לחלום.
מפשפשים בפחים לחפש כיוון דרך,
ואולי לגלות את השביל לשלום.

ריקנות נבוכה, לבבות לא פועמים.
במקום כל כך קר, מצייתים לכללים.
מתיישבים על ספסל לנצח נצחים,
תוהים "מה היה לו היינו מרגישים?"

מגרדים עוד טיפה שאריות של הריק,
מכביש משופשף שמוביל לאינסוף.
אל תנסו לחייך, תסתכלו על כולם,
ותמשיכו בשקט את הכלום לחשוף.

זה אף פעם לא הזמן, אין עומק ואין תקווה.
המצב לא ישתנה, המציאות כבר נחרבה.
השגרה שנבנתה והרסה אפשרויות.
תמשיכו לחיות את חיי האכזבות.

פרק 12:עיגול-ריצ'יארד

19/01/2015 19:43
תיאו
קולה הכאוב של הנסיכה לא נתן לי לנתק  הפלאפון,אז עניתי לה,הקשבתי לה,יעצתי לה.
וגבריאל לא יודע.
זה כל כך כואב,וכל כך מפחיד,אבל ההרגשה שלי הייתה  טובה.
"ריצ'? אתה מהורהר היום" העיר. ניערתי את ראשי. "זה בגללה,נכון? בגלל הנסיכה ארי?" הסמקתי.
"אמממ...נקודת שתיקה?" אילתרי.הוא חייך חיוך מסתיר סוד.
"מה?" שאלתי בסקרנות.
"כלום" המשיך באותו החיוך.
"אם זה היה כלום לא היית מחייך" חיוכו התרחב.
"אוקי.אז גם לי יש נקודת שתיקה" עיקמתי את פרצופי.
"רמאי" הדלקתי וכיביתי את מסך הפלאפון,בודק אם הנסיכה ניסתה ליצור קשר כלשהו.
נסיכה.
כל כך טוב לי עכשיו.
*נסיך* צלצול ההודעה הפתאומית הקפיץ אותי מעט.הדלקתי במהירות את המסך הקטן,לחוץ לקרוא את ההודעה.
*נסיכה* שלחתי בחזרה.
"אתה עדיין שומר על אנונימיות,כן?" הנהנתי בקוצר רוח.
מחכה להודעה הבאה.
גבריאל הכניס לחדר סל בגדים ושפך את תכולתו על המיטה.
"גבריאל?" שאלתי. "לא אמרת שמשעמם לך?"שאל והחל לקפל זוג מכנסי ג'נס כחולים. "מעולם לא אמרתי את זה" הכחשתי.
"אני בטוח שאמרת" זרק חולצה שחורה על ראשי. בתגובה החזרתי לו פרצוץ חמוץ.
"ואני בטוח שלא" ניסיתי לחקות את מעשיו בקיפול החולצה אך נכשלתי. "כן,אתה כן" התעקש. "לפני שהבאתי לך את המכשיר הזה שעכשיו אתה מכור אליו כל כך" ענה כשהצצתי במכשיר פעם נוספת.
"אני לא!" הכחשתי. "אתה כן" הוא חטף אותו ותחב לכיסו. החמצתי את פניי בשנית.
הוא חיקה את מבטי ובכך גרם לצחוקי המתגלגל לפרוץ החוצה. מה שהקשה עוד יותר על קיפול החולצה. "אתה מצב אבוד.בא,אראה לך" הוא החזיק בשרוול החולצה וקיפל פנימה,ואז עשה את אותו הדבר בצד השני.לבסוף קיפלה מלמעלה למטה.
"אתה רואה? קלי קלות" נשפתי אויר ולקחתי חולצה אחרת. ממלמל על ניצול ילדים קטנים וחסרי ישע. "זה לא עובד!" הראיתי לו את החולצה שקיפלתי. טוב,זו שלפחות ניסיתי לקפל. "לאט לאט.נסה שוב.תראה איך אני מקפל" שקעתי בידיו המסרטטות היטב את קפלי הבגד.
ולבסוף הצלחתי והראיתי לו את יצירת המופת שלי.
ובכן,פיקאסו אני לא אהיה.
"אז..?" שאלתי אותו בציפייה.
"אז,מה?" הנחתי חולצה נוספת בערימה.
"למה אנחנו מקפלים את הבגדים האילו?" צלצול הודעה נשמע מכיסו.כתגובה למבטי המתחנן הוא הניד בראשו.
"אבל-" הוא הרים את ידו וקטע את דבריי.
נשפתי אויר בכעס.
"אז למה אנחנו מקפלים?" חזרתי על שאלתי בנימה כעוסה.
"כי אמרת שמשעמם לך" משך בכתפיו.
"ועכשיו את האמת" הרמתי גבה אחת.
הוא נאנח. "אחת הנשים לא מרגישה טוב" 
עדיין לא הבנתי אבל הנהנתי בכל זאת.היי,זה נחמד.
מתחתי בין ידיי את הג'ינס הקשיח של אחד ממכנסיי.נזכר בדבריי הנסיכה.
/יש משהו בעולם הזה,משהו מעבר.אני יודעת שהוא קיים,אבל אני פשוט לא מצליחה למצוא אותו/ הנהנתי אותה שעה.הבנתי את דבריה.
משהו שמרגיש נכון,אבל רחוק.
משהו כל כך קטן שתזוזה אחת לא נכונה או אפילו עיטוש יבריחו אותו.
משהו שאני עומד לגלות.
"ריצ'.אני אולי אעדר במשך היום לזמן מה" הודי לפתע.
"למה?"שאלתי וסקרתי את קיפולו החלק.מנסה לחקות אחר מעשיו.
"אני לא מרגיש טוב" כיווצתי את מבטי. "אז למה אתה צריך ללכת לחדר?" עצרתי את קיפולי המסורבל והבטתי בו.
"אילה הם הכללים. אסור שתידבק" מבטו היה עייף,וגוון עורו חיור.
"שתה" מסרתי לו את כוס התפוזים של ארוחת הצהריים שלי במטרה להחזיר לו סוכר ונוזלים לגוף. הוא ידע שעדיף שלא להתווכח איתי ושתה.
"יותר טוב?" הוא הנהן. "טוב,אז עכשיו אתה הולך לישון"אחזתי בידו והחלקתי מהמיטה.
"אתה לא מלווה אותי,קטנצ'יק.נסיון יפה" חייכתי.
"יאללה,עוף למיטה" סגרתי אחריו את הדלת.
"גבריאל" אמרתי לרמקול הקטן מעל מיטתי.
"כנס למיטה,אני בסדר.רק תנוח.טוב?" הוא המהם כמה מילים וניתקתי.
הודעתי למטבח לשלוח לו כוס מים וכדור לחדר בנוסף לארוחת הצהריים שהוא אוכל בחדר שלי בדרך כלל.
קראתי את ההודעה שהנסיכה שלחה לי קודם בקול.לפתע,זה הרגיש מוזר להיות לבד.
תחושה מעקצצת פעמה בכפות רגליי.
"מהי הדרך לעצור שמועה?"
*להפיץ אחת אחרת* ניחשתי.היא לא ענתה,והרגשת הלבד גברה.
מה אוכל לעשות? 
צלצול ההודעה המתקבלת העביר את החששות מליבי.
*זה לא ייחשב שקר?*
*אלא אם את בוחרת בלהמציא אותה,אז כן*
*אז....מה עליי לעשות?* הגיבה לאחר דקה שקטה וריקנית.
*להפיץ את האמת*אצבעותי כאבו מהלחיצות המהירות על המקשים הקטנים.
למה הם מיוצרים בגודל כזה קטן?
*ואם האמת אינה מרתקת כמו השמועה?* היא שאלה.ואז-*אם אנשים יעדיפו להאמין לשמועה השקרית ולא למוצא פי,מה אז?* כיווצתי את שפתיי בריכוז.
*אז עלייך להאמין שהאנשים שבאמת אוהבים אותך יתמכו בך* שיפשפתי את אצבעותי.
*ומה אם איני זקוקה לאהבתם של אנשים מסוימים אלא רק לתמיכתם.לעזרתם?*העברתי את ידי על פדחתי החלקה בהיסח הדעת והזמנתי כוס מיים לחדרי.
*אז את מבקשת דברים לא הוגנים* לגמתי לגימה צוננת.
*מה עוד אוכל לעשות?* השארתי את אצבעי על כוס המיים.מביט בריכוז באדים הקרירים על דפנותיה.
*ובכן,אם לא תוכלי להפיץ שמועות נכונות על המציאות,ולא להפיץ שמועות שגויות.אז...* עזבתי את הכוס על השידה.
*אולי תנסי לשנות את המציאות?* עצמתי את עיניי כשראשי שעון על הכרית הלבנה.
"גבריאל?" שאלתי.לוחץ באצבעי על הכפתור האדום המחבר בין חדרינו לתקשורת.
"אני ער,קטנצ'יק" ענה בטון הרגוע שלו.
"אני מצטער" שמעתי את חריקת קפיצי המיטה כשקם.
"על מה,ריצ'?" שאל."אולי תבוא להחלים כאן? שלא תהיה לבד.זה לא כיף כל כך" לא רציתי להודות שאני מצטער על שעזבתי אותו לאחרונה.
"אני עלול להדביק אותך" לחש."האחריות המוגברת מדי שלך תהרוג אותי לפני כן"מלמלתי.
"עברתי מספיק בחיים כדי להבין מלמולים של אנשים.אתה מסתכן עכשיו" ענה בשובבות.
"אני מוכן להסתכן" עניתי.
הוא גיחך."אלה סיכונים אחרים" ציין.
"אני מודע לכך" עניתי ברצינות.
"ריצ'..." מחה. "כן?" שאלתי."זה מסוכן לך" מחה שנית.
"גם לך.זה מסוכן להיות חולה ולבד ביחד.כי אתה גם חולה וגם לבד!" התבדחתי. "הלבד יעשה אותך יותר חולה" התעקשתי.
"עם הדיבורים איתך בנתיים אני לא לבד"  
"פיזית" הערתי.גבריאל ניסה למחות שוב אבל עצרתי אותו. "אני ישים מסיכת פנים!" עשיתי נסיון אחרון לפני הגרירה בכח.
"אשים" תיקן אותי.ואז הוסיף "אני בא" ושמעתי את הרמקול נכבה.
עד שאור הדמדומים הכהה הציף את החדר עשינו משהו שלא עשינו כבר הרבה זמן.צחקנו,דיברנו,ירדנו אחד על השני.ופשוט נהננו.רק שנינו.
אה,ולא שמתי את המסיכה.הוא הזכיר לי את זה שניה לפני שנרדם במיטתי מותש מצחוק.
פלטתי אופס קטן וממש לא מצטער.כי ידעתי את זה,לא שמתי אותה בכוונה.
צליל הודעה נשמע,זינקתי אל השידה במהירותך והנמכתי אותה.בודק בחשש אם עיניו התכולות של גבריאל עוד עצומות.
פלטתי אנחה שקטה כשראיתי שהוא עדיין ישן.כיסיתי אותו בשמיכה העבה שהוצאתי מהארון ווידאתי שהיא לא מאפשרת לאויר קר לחדור תחתיה.
*נסיך* היא שלחה.
*נסיכה* החזרתי לה.מחייך להרגל שייצרנו.
*ישנה עוד אפשרות מלבד שינוי המציאות? המצב בלתי אפשרי עבורי*
*למה?* תמיד אפשר לשנות את המציאות,לא? תמיד. היא לא ענתה.שמעתי את נשימותיו האטיות של גבריאל בעודו ישן. 
לבסוף,הבנתי שהיא כנראה לא רוצה לענות.*אממ... אני לא כל כך יודע אם יש עוד אפשרות...* אימצתי את המחשבה שלי וחשבתי ממש חזק.אבל לא הצלחתי לחשוב על תשובה.
ורציתי לעזור לה.כל כך רציתי.
*בסדר.ובכן,מהם מעשייך כעת?* הרטט שהרעיד את ירכי גרם לי לזרוק מבט חושד אל גבריאל השקוע בשינה שלווה.
*לא משו מיוחד.דואג לחבר שלי,הוא חולה אז קצת עודדתי אותו,אני מקווה שבאמת עזרתי לו* נאנחתי.
*המצב אצלי כמעט זהה.מלבד החבר החולה* גיחכתי.*יש לך רעיונות?* שאלתי.
השקט הדהד בקירות החדר.שורק את שירתו חסרת המילים.התרגלתי לשקט הזה על אף שלפעמים הוא היה קצת מעיק.
*אולי עלינו לנסות לצייר?* הציעה.*לא.ממש לא* שללתי מיידית. *ומדוע לא?* שאלה.*את צריכה לראות אותי מצייר עיגול כדי להבין* צחקתי.גבריאל התהפך במיטה.
*האם המצב עד כדי כך נואש?* את לא יודעת עד כמה...
*את תמיד מוזמנת לבוא ולראות בעצמך* שלחתי.*אז אבוא!* תהיתי אם זה הופך להיות וויכוח או שהמצב עדיין ציני. *בואי!* סימן הקריאה מתפרש בכמה מובנים,מה שאיפשר לי בדיקה חשדנית בנושא. *אתה מוזר* קבעה בהחלטיות.
*וואלה..ואת?* שלחתי לה בחזרה. *מוזר זה טוב?* שאלה. *אממ..ניראלי שמוזר זה מיוחד.שונה כזה. ומיוחד זה טוב!* אממ..אופטימיות?
*אז שנינו מיוחדים* הסיקה.
*שנינו מוזרים.קחי את זה לאיפה שבא לך* צחקתי. גבריאל פקח עין חלשה וסגר אותה בשנית.נשפתי החוצה את האויר שנכלא בריאותי בשקט. 
*אני באמת רוצה לבוא אלייך* היא כתבה.וההודעה הזאת גרמה לליבי לקפוץ.התפלאתי.אני חולה? זה משו מהטיפולים?טוב,אני אבדוק את זה מאוחר יותר.
*כדי לראות את העיגולים שלי?* באמת רציתי לדעת אם זאת הסיבה.היא סיקרנה אותי וכל מילה שלה היתה מיוחדת.לא הבנתי למה.
*בין היתר* היא שלחה.
עברתי לישיבה על אדן החלון ולקחתי חיפושית על כף ידי.
"בין היתר"  לחשתי. והלכתי לחייב את גבריאל לשתות,כי אחרי הכל הפעם הוא החולה מבין שנינו.

אז סורי שהפעם אין לי תמונה. פשוט אינלי זמן ועמוס לי ברמות מטורפות!(משפט של פרחות...שיט?)
לאחרונה קורה לי הרבה שאני פשוט מרגישה לבד. אני נחנקת. הכאב עולה לי לגרון ואני לא מצליחה לנשום...
אני מנסה לחפש אבל לא מוצאת בפני מי לפרוק.
אפילו כתבתי על זה מזמן משהו כשהיה לי ממש קשה אבל העניין הוא שאף אחד באמת לא מתאים.אני לא רוצה להכביד על אנשים מסוימים והשאר פשוט לא מאלה שאפשר לפרוק עליהם.
אבל כשקשה לי...מה אני יכולה לעשות?
אני בוכה בשקט וכשמישהו מתקרב מנגבת מהר את הדמעות.
וזה קשה.... זה פשוט קשה מדי.....
אני נשמעת ממש נואשת בפוסט הזה... מהסרטים הדביקים שהבת פונה לחבר שלה בעיניים דומעות כאלה. אבל אני מיואשת מדי...ועייפה מדי...וחולה מדי...ולחוצה מדי...
והכל פשוט יותר מדי...
Here To Love
20/01/2015 12:56
מדהים אני פשוט מופתעת כל פעם מחדש לסובלנות שיש לך לכתוב את הפרקים הארוכים והמקסימים האלה באמת שאפו
תיאו
20/01/2015 14:16
תודה רבה! אני משתדלת לכתוב אותם ארוכים.
בנתייםאני תקועה רציני בפרק 19!!!
אלונה ✮
20/01/2015 15:06
מקסים!!!! ואני לא מאמינה שאני אומרת את זה, אבל תקחי את הזמן. אם תלחיצי את עצמך תרגישי יותר לא טוב. מקווה שתרגישי יותר טוב!!!
תיאו
20/01/2015 15:30
תודה רבה!
הסמיילי שלך עושה לי מצב רוח;)
27/01/2015 00:52
את תמיד יכולה לדבר איתי אם קשה לך
תיאו
27/01/2015 09:36
תודה
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:

קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
ארכיון
...

"צרחות שצרחתי,נואשת,כואבת.בשעת מצוקה ואובדן.
היו למחרוזת שירים מלבבת לספר שירי הלבן"
-רחל המשוררת,ספר שיריי הלבן.