עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

ttio.stz@gmail.com
חברים
bellNoNameפוקסי99נערת הגורלאלונה ✮הַחַיִּים שֶׁלִּי
ThelsemisssisimemoriesאיירוMr.NobodyDanielle
יעלNerdWritingEmmaMeshiM1chalyכוכב באפלה
Without a FaceBorn To Dieme-***דניאלhopelesssee from the heart
אנונימיתDaniel .כבר לא כאןBe Your Own HerocosmicBFFits just me .
SnowZippersSuzan-----Here To LoveBlackChamomile
שאריות של החייםalice
לאמת יש המון דרכים
"ככה שלא בדיוק שיקרתי, פשוט בחרתי באיזו אמת להשתמש"
-אשמת הכוכבים-
שחור ולבן
אנשים בשחור לבן, אוספים פיסות של רגשות,
לעתים מתחפשים לגוונים של אפור.
אנשים שאיבדו את הטעם לחיות,
ועכשיו הם חיים בין לבן לשחור.

מהלכים בכבדות בעיירה חסרת ערך,
ובלילה שקט. אסור לאף אחד לחלום.
מפשפשים בפחים לחפש כיוון דרך,
ואולי לגלות את השביל לשלום.

ריקנות נבוכה, לבבות לא פועמים.
במקום כל כך קר, מצייתים לכללים.
מתיישבים על ספסל לנצח נצחים,
תוהים "מה היה לו היינו מרגישים?"

מגרדים עוד טיפה שאריות של הריק,
מכביש משופשף שמוביל לאינסוף.
אל תנסו לחייך, תסתכלו על כולם,
ותמשיכו בשקט את הכלום לחשוף.

זה אף פעם לא הזמן, אין עומק ואין תקווה.
המצב לא ישתנה, המציאות כבר נחרבה.
השגרה שנבנתה והרסה אפשרויות.
תמשיכו לחיות את חיי האכזבות.

פרק 11:אריאל-אחרת לרגע

11/01/2015 20:26
תיאו
פקחתי את עיני. נזכרת בליל אמש
ההרגשה השלווה על אדן החלון בין הררי הכריות הרכים.הכוכבים שנצצו כיהלומים קטנים ברקיע.יהלומים אמיתיים,טבעיים,לא כמו אילו שבשמלות או אילו שעטופים בזהב על התכשיטים. כל כך טבעיים ויפים.
וההתכתבות עם הנסיך הקטן.
הסוד הקטן שלי.
"גברתי?" קול נקישותיה של מרגרט העירו אותי מהרהורי.
"בוקר אור לך,היכנסי" המשרתת החרוצה חייכה. "מצב רוחך מרומם היום,גברתי" הסכמתי עם דבריה והשחלתי את רגליי לנעלי הבית החמימות.
פשטתי את שמלת הסאטן וטבלתי את גופי במיים.ראשי נח על דפנות האמבט בשעה שמרגרט חפפה את שיערי בשלל סבונים ומעצבי שיער לא מוכרים.לא מוכרים לי בכל אופן.
מרגרט סירקה את שיערי.מרימה את השיער הקצר שבצידי פניי ותופסת אותו בסיכת תחרה מעוצבת. את השאר היא תלתלה במכשיר ואספה ברום הראש. לבשתי את שמלת ית הספר המגוהצת.וסידרתי את הבד הוורוד הקשיח שלה.
לאחר שסעדתי את ארוחת הבוקר והשלכתי את הסלולרי אל הרוכסן הקטן בילקוטי,ירדתי בצעדים קלילים אל הקומה התחתונה.
"שלום לך,גברת צעירה" נעצרתי והרמתי את מבטי מנעלי הבובה המבריקות שלי,פוגשת בפניה המחייכות של גברת קולין.
"הו,בוקר אור לך" קדתי קלות.
"שבי,בתי. סעדי עימנו" החוותה אמי על כיסא לצידה.הכיסא שניצב אל מול כיסאו של יונתן קולין.חברי לכיתה.
כיסא המאפשר לי וליונתן מבט ישיר וחושף אותנו למבטיהם הסקרנים של אמי וגברת קולין.
אמי ידעה שכבר שבעתי מארוחתי בחדרי,מדוע צירפה אותי לשולחן?
הו,כמובן. קשרים טובים בלבד.השארת רושם.ודרך טובה להציג את חינוכי המקפיד בפני אנשים.לרגע כמעט ושכחתי.
התיישבתי באותו הכיסא שאליו הוזמנתי וכירסמתי מספר ירקות חתוכים וארבעה פלחי תותים להשאיר טעם מתוק בפי.
השיחה בשעת הארוחה הייתה...איך אוכל לתארה? משעממת.שחצנית. ומוכרת.
מוכרת מידיי. אמי הסיעה אותי ואת אדון קולין הצעיר לבית הספר,מיותר לציין שהנסיעה עברה בשתיקה מצידי ומצידו של יונתן.
כשידנו,אמי שלחה אליי בהחבא מבט לא מרוצה.
אחזתי בידו של יונתן וצעדנו לכיוון השער.כדי לרצותה כמובן.
"נמאס לי מהעמדות הפנים,יונתן" שיחררתי את ידו כשאמי נסעה והלכנו לפינה ריקה.
"זה מבדר לשמוע זאת מפיך" גיחך ללא הומור.
"ומדוע כך?" שילבתי את ידיי על חזי בהתרסה.
הוא נעץ בי מבט המום."הריני חפצה לדעת מה עוללתי! במה אני מואשמת בכעס כזה!" 
"מסתובבות שמועות-שאל תחשבי שאיני מודע אליהן-שלך ולאדון ג'ונס הצעיר יש כמה דברים במשותף.כמו מקומות מפגש.נשיקה.חיבוק. לא האמנתי להן,כמובן. אך את מתעקשת שאאמין! עלייך להסכים איתי שהמצב בלתי אפשרי. אני מוצא את צירופי המקרים שכיחים מדי! בפארק.בבית הספר.בחצר האחיות. ואתמול,בעודי חוזר מהמרפאה אני מוצא את פנייך סמוקות צוחקת תחת העץ בלא אחר מאשר שדרת האוהבים! אז סילחי לי אם היני מבין את דברייך בעודך אומרת שנמאס לך מהעמדות הפנים!" הוא כעס. ממש כעס.
"ומה זה עניינך מה הם מעשיי בשעותיח הפנויות?" ידעתי שזה רק יוריד אותי בוויכוח.ידעתי שמנקודת מבטו זה מחשיד מדי. וידעתי ששאלתי תגרום לו לחשוב שאני מודה ונסוגה.אך לא עמדתי בעובדה שמכל האנשים בעולם,דווקא יונתן מאמין לשמועות.
"אני מכיר אותך,אריאל. אני יודע שלא היית עושה דבר ממה שנאמר בשמועות.אך עיניי ראו את מעשייך.ואיני יודע איך להגיב על כך" הוא אמר בקול שקט. יותר פגוע מכועס.
"אז אל" הוא הנהן.
"אני מחבב אותך,אריאל. יותר מידידה. ואני כל כך מתנצל שזו היתה הדרך" המשיך באותו הטון והסתובב. מיישר את כתפיו הכפופות ופוסע בצעדים איטיים אל הכיתה.
דמעה בודדה פסעה במורד לחיי.
שלפתי את הנייד וחייגתי את המספר המוכר.יוצאת מהשערים היוקרתיים של בית הספר ומחכה לתגובה.
"אממ..היי" הקול מהצד השני לחש.
"אני מתנצלת שאני מחייגת כך ללא הודעה מראש אך..אתה פנוי עכשיו לשיחה?" 
בבקשה תענה בחיוב! בבקשה בבקשה!
"את...את בוכה? ז'תומרת,כן! כן! אני יכול! למה את בוכה?" הוא גמגם.
"רבתי עכשיו עם חבר טוב שלי..." לחשתי. מנסה לעכל את מילותי.
"ה...הארוס שלך?" שאל. 
"אחד מהם.זהו סיפור ממש ארוך.והיני מתנצלת על השיחה הפתאומית אך אתה האדם היחיד שחשבתי עליו באותו הרגע.אני יודעת שאולי טעות בידי ואתה יכול להזיק לי או להיות אדם רע שעדיף שלא אפגוש אבל- בנתיים אתה הנסיך ריצ'. ואני כל כך צריכה עכשיו מישהו" בכיתי.
"אני לא" הוא לחש. "מ..מה?" מלמלתי. "אני לא אפגע בך.אף פעם.אני מבטיח. ואת יכולה תמיד להתקשר" חייכתי.
"תודה לך" לחשתי. מתיישבת תחת עץ במקום ריק.מקום שבו איש לא יבחין בי ויגעור בי על התנהגותי הלא מנומסת.
"אז,ספרי לי. זה לא רק היום,נכון? זה מצטבר.זה כבר הרבה זמן,אני צודק? ספרי לי.אולי אני אוכל לעזור" האכפתיות שלו לגבי נגעה בי.
"יש משהו בעולם הזה,משהו מעבר. שאני יודעת שהוא קיים,מרגישה את זה.אבל לא מסוגלת למצוא אותו. כמו משהו שנמצא על קצות אצבעותיי אך לא ניתן להשגה" תפסתי בידי דבר דמיוני,מאגרפת את ידי חזק כדי להחזיק במציאות.
המציאות שעשויה משקרים.מהעמדות פנים.
המציאות שבנויה על אשלייה.
הוא שתק.מחכה שאמשיך.וכך עשיתי.פרקתי אל המכשיר הקטן את סודותיי.
וזה הרגיש טוב.כל כך טוב.
"מצפים ממני להתלבש על פי מעמדי.לא להביט על הפחותים ממני מפני שזה יגרור אותי אל רמתם. איני מסוגלת להתמודד עם זה,נסיך" סיימתי.
"ומה היית רוצה לעשות?" כל כך השתוקקתי לשמוע את השאלה הזאת כל חיי.
"ישנה ילדה.נערה עליי לאמר. לבושה זרוק,קרוע. ושיערה פזור! היית מאמין?! ויתר על כן,הוא כחול! כחול כמו השמיים בלילה עם גווני תכול בתוכן. כחול כמו העטים בקלמרי.כחול כמו...כחול. עמוק ויפה. משאלתי היא להיות חופשיה.
לפזר את שיערי" העברתי את ידי בתלתלים המזויפים בשיערי.
"ומה מפריע לך להגשים את זה?" הוא שאל.
"אמי.מעמדי.החברה.הכל" נאנחתי.ואז הוספתי שגם את זה אסור.להיאנח.לרגע,כמעט ששכחתי.
"נמאסו עליי העמדות הפנים,נסיך קטן" שירבבתי את שפתיי.
"אני מצטער בשבילך" הוא לחש לאחר רגע של מחשבה.
"גם אני" חייכתי.
"אני מרגיש את החיוך שלך" הוא חייך.הרגשתי את זה בקולו. "גם אני את שלך" הרחבתי את חיוכי.
"אז שנינו מחייכים?" הוא שאל ואז צחק.
"שנינו מחייכים" אישרתי.
"זה טוב. זה טוב לחייך" עכשיו אני צחקתי.
"זה מדהים. הרגשתי השתפרה. תודה לך,נסיך" התרוממתי מישיבתי תחת העץ וצעדתי לכיוון ביתי.
"בבקשה,נסיכה" ובפעם הראשונה,זה לא העביר בי צמרמורת.
איזה שינוי מבורך.
"אריאל" נעצרתי.
"חכי לי,נסיכה" הצמרמורת המוכרת חזרה.
"האם מבריזה את מבית הספר? מה ארע?" שאל בחצי חיוך.
"איני מבריזה.ואין זה מעניינך" הסטתי את מבטי. "בטוח הייתי שהסתדרו יחסיינו מאז.הלוא כן?" לא הגבתי.
"אה,נפגעת היטב מהסיפור עם אדון קולין הצעיר"השחיל את ידיו אל הכיסים.
"הוא בגילך" עניתי בהתרסה.
"הינך מפספסת את הנקודה" העיר.
"ידעת שהוא יהיה שם" אמרתי באדישות.
"ציפיתי לחריפות מרובה עקב כך,אך עליי להודות.אכן,ידעתי" הוא הציץ עליי מזוית עינו לבחון את תגובתי.
גם אני יכולה לשחק את המשחק הזה.לבשתי פני פוקר ריקים,אדישים. פנים שהתרגלתי אליהם.
"ומדוע לא סיפרת לי?" שאלתי באדישות.
"עליו לדעת את האמת עלינו,נסיכה.עד מתי ציפית להסתיר זאת מפניו?" נעצרתי בהשתוממות.
"האמת? אין דבר בנינו ניקולס! הכל שמועות ותו לא!" נטשתי את ההצגה.המציאות דורשת תגובה.
"בטוחה? מפני שבשדרת האוהבים אמש נראית די נינוחה.או שמא שיתטת בי?" שאל בבדיחות הדעת. "על פי מיטב ידיעתי,צחוק אינו מוכיח דבר מאשר שמחה" התרסתי נגדו.
"ושמחה היא אהבה. האם מסוגל אדם לשמוח עם אדם שנוא עליו?" ניסה להכשילני.
"אתה היא ההוכחה לכך" עניתי.
אולי במשחק המילים ניצחתי.אבל בוויכוח ניקולס נותר כשידו על העליונה.ולפי חיוכו הזחוח,הוא ידע זאת.
*
עליתי לחדרי וצנחתי על המיטה בתשישות,מחייכת.לאחר גערת אמי על שיחת בית הספר.אך כששמעה ששוחחתי עם אדון ג'ונס מצב רוחה נרגע,במעט.
צלצול הודעה גרם לחיוך להופיע על פניי.אך כשסובבתי את מבטי אל הנייד האחוז בכף ידי,גיליתי שההודעה היא מלא אחר מניקולס ג'ונס.
אותו אחד שאמי הכריחה אותי לשמור את מספרו.
צלצול הודעה נוסף גרם לי לסובב את ראשי בשנית ואז לחייך.הנסיך הקטן שלח לי הודעה.
*כשהחופש נמצא במרחק נגיעה ממך ואת לא יכולה לעשות עם זה כלום* משפט עמוק.
*הו,פילוסופיה!* חיוכי התרחב.חיבקתי את אחד הכריות,מציירת עליה סימנים עגולים ומשונים עם ציפורניי. *אהא..תגידי,מה את עושה כשאת רוצה לעזור לחבר קרוב.ממש קרוב.אבל אין שום דבר שאת יכולה לעשות?* שלח.
*להישאר לבד יהרוס את אותו חבר.אז רק נוכחותך איתו משפרת את מצב רוחו.תנסה לתמוך בו.לחבק אותו להראות לו שאכפת לך* ממתי נהייתי כזו?
*ואם כבר עשיתי את זה וזה לא עוזר?*  נטשתי את הכרית ועברתי לישיבה על אדן החלון.
ציפורים עפו מעץ לעץ,מעבירות אוכל בין גוזליהן או בונות את הבית הטוב ביותר לביצים שיבקעו בעוד מספר ימים.
*ובכן,לדברים טובים לוקח זמן להגיע*
לא אמי שגערה בי שנית על בריחתי מבית הספר,לא ההודעות הנוספות של אדון ג'ונס,ולא היעדרותה הפתאומי של כחולת השיער-דבר לא הצליח להוריד מפניי את החיוך השלוו לאחר קריאת ההודעה של הנסיך הקטן.
*תודה לך,נסיכה*
כי פתאום הרגשתי חופשיה מתמיד.עפה על כנפי הרוח עם שאר הציפורים.
מוצאת את הקן החם ביותר,ומקלפת מעליי את שאריות קליפת הביצה.
פתאום,לרגע,נהייתי אחרת.
עבר עליי יום דיי לא משהו. אז החלטתי להעלות פרק,קצת שיעודד אותי.כולם עסוקים עכשיו.ואני תקועה בתוך היום הזוועתי הזה ורק מחכה שהוא ייגמר.
לא נורא,בטח מחר יהיה טוב יותר.
תגובות או הערות יתקבלו בחיבוק מוחץ!
מחפשת כינוי חדש:)
-T-
תיאו
אוהבת אותכם!
שאריות של החיים
11/01/2015 21:11
הערות אין. זה מהמם!!
אחד הפרקים היפים..
מקווה שמחר יהיה לך יום טוב יותר,
ואם את רוצה לדבר או לשתף אני כאן תמיד... (את יכולה לפנות אליי במייל)
תיאו
11/01/2015 21:22
תודה רבה לך! את פשוט מדהימה!
תמיד מעלה לי חיוך על הפנים! פשוט ידעתי שזאת את!
see from the heart
11/01/2015 21:33
תיאו יקרה
זה מהמם! אל תשכחי לשלוח לי הכל בוורד כמו שביקשתי ממך
תיאו
11/01/2015 22:05
אני אשלח.למה זה כזה משנה?
17/01/2015 02:13
זה מדהים שילדה בת 15 כותבת ככה ולמה לשנות את השם
תיאו
17/01/2015 18:30
תודה רבה! תגובה כיפית!
אני לא כל כך יודעת,ניראלי פשוט כי אין לשם הזה משמעות..
אבל ניראה לי שאני ישאיר אותו בסוף,התחברתי אליו יותר מדי...:)
18/01/2015 12:06
שמח שהחלטת להשאר עם השם יהיה לי מוזר אם תשני ואני לא יראה בסוף כל תגובה שלך את T
תיאו
18/01/2015 16:00
חחחחחחחחח
אלונה ✮
20/01/2015 14:53
פרק מדהים, כמו תמיד....
יש לי רעיון לסיפור אבל קיבלתי ממך את ההשראה אליו. ורציתי לשאול אותך אם זה בסדר.... לא הייתי רוצה "לגנוב" ממך את הסיפור...
אבל אני ממש לא מעתיקה אותו, רק לוקחת השראה. מהמחשבה שהסיפור מעורר בי. האם זה בסדר מבחינתך? אם לא, זה גם בסדר.
אלונה ✮
20/01/2015 14:54
ואין לי שום הערות. זה מקסים כמו שזה.
תיאו
20/01/2015 15:28
אין לי שום בעיה עם השראות.חלק מהשירים הכי טובים שלי בנויים עליהן.
אבל תלוי באיזו השראה מדובר,כי יכול להיות שההשארה הזו קצת קיצונית מדי...
אשמח לשוחח איתך על כך במייל!Ttio.stz@gmail.com
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:

קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
ארכיון
...

"צרחות שצרחתי,נואשת,כואבת.בשעת מצוקה ואובדן.
היו למחרוזת שירים מלבבת לספר שירי הלבן"
-רחל המשוררת,ספר שיריי הלבן.