"עשיתי,מה?" שאלתי בפחד.
"אל תיתממי!" כעסה. מעולם לא ראיתי את מלודי כעוסה כך."שמעתי! כמו כל אחד בעיר הזו!" עדיין לא הבנתי. במוחי התרוצצו ערימות על גבי ערימות של מחשבות שהותירו את מוחי כאוב.
"את,וניקולס! בחילה גואה בבטני כאשר היני מעבירה מחשבות על שניכם משוחחים יחד. מעולם לא שוחחתם. תיעבת אותו! אני זוכרת. כל שיחותינו על התנהגותו היהירה והמזלזלת. את? מכל האנשים בעולם,אריאל?! איני מאמינה עלייך!" תקפה. כאבי הוכפל. "מלודי. אבל...איני מבינה..." מלמלתי.
"אל תיתממי!" חזרה שוב. "שמעתי עליכם.הזוג המושלם! נערת הברבי המנומסת והנער הטוב והכריזמטי יחד. לפני שלושה ימים.בפארק! הזוכרת את?" זילזול נטף מקולה.הזו מלודי שהיני מכירה כה היטב?הנערה המנומסת והמאופקת? "מלודי, איני-" מחיתי.
"אל נא תכחישי! אם נותרה בך טיפה מאריאל חברתי.אל תכחישי! לא אוכל לעמוד בזה. אתם? ועוד נשיקה?! כה דרמטי. אם יכולת כך? איני מבינה. הינך-" קטעתי את שטף הדיבור הקולח והרגוז שיצא מפיה. "נשיקה?...מ..מה?" מלמלתי. "כן,אריאל. נשיקה! אל תכחישי. על השפתיים!" כחולת השיער הופיעה במחשבתי. אותו הנער,נצמד אליה בעוז.וליטף את גופה ללא בושה! אותו הנער שניסה להסיר את חולצתה.
הבחילה שהתערבבה בקיבתי התעצמה והתווספה לכאבי הראש שלי. "מלודי...אני..." התנשמתי בכבדות. עיניים צפו בי. הרגשתי אותן. הרמתי את מבטי וראיתי את ניקולס צועד לעברי בביטחון גאוותני.מוודא שכולם מבחינים במעשיו.
הו,אל דאגה ניקולס.כולם מבחינים.
"איך העזת?.." החלה מלודי בשטף דיבורים קולח נוסף. אך לא הבחנתי בו. "מלודי....מלודי אני.." שחור החל להיווצר בשדה הראיה שלי.
זרועות מוכרות נכרכו סביב גופי ופניו של ניקולס נצמדו לפניי,מודאגות.
דה ז'ה וו מוכר תקף אותי.
ואז שחור שלט בשדה הראיה שלי.
התעלפתי.
********
פקחתי עיניים לחדר האחיות הלבן של בית הספר.שוכבת על סדין ניילון לבן שמתחלף עם כל חולה וחולה.
מה קרה?
ואז הכל תקף אותי.
מלודי כועסת.ואני מאבדת את ההכרה לאט לאט. זה היה לאט? בעיני זה נדמה כנצח...
"אריאל? התעוררת?" יד נגעה בזרועי. קיפצתי בבהלה כנשוכת נחש.
"היי. זה רק אני. את זוכרת מה קרה?" הנהנתי בשקט. לו רק ידעת שמה שמבהיל אותי הוא העובדה שזה רק אתה.
"איך את מרגישה?" שאל. האם זה אמיתי? האם בעיניו דאגה אמיתית? או שמא דאגה למוניטין ומעמדו בחברה? אך אין איש בחדר מלבדינו. אין לו בפני מי להשוויץ.
"אריאל..? את בטוחה שאת בסדר? שאלתי אותך שאלה כבר מספר דקות ולא ענית לי" הובכתי."אני מתנצלת.מה היתה שאלתך?" הסמקתי קלות. "שאלתי מדוע התעלפת? האם גברת מורגן פגעה בך בדרך כלשהי?" רציתי להנהן. כל כך רציתי. אך יש דברים שצריך להסתיר. אסור שכולם ידעו,או שהיא תיפגע. למרות שקול קטן ומרושע צעק באוזני שגם היא פגעה בי. הנדתי בראשי."כאב ראש פתאומי.זה הכל.ומדוע אתה נותרת עימי בחדר ולא מלודי..או יונתן? או אמי?" שאלתי בסקרנות אמיתית. "מפני שאכפת לי ממך" ענה בפשטות שהפתיעה אותי."אימך בעבודה,אין באפשרותה להשתחרר מזה.האדון הצעיר חולה.וגברת מורגן פגועה ומבוהלת בחדר המזכירות. על מה שוחחתן שם לפני שהגעתי? את היית מטושטשת. אך העלמה מורגן היתה...נסערת" אחייג אל יונתן מאוחר יותר לברר על מצבו.אך העובדה שאמי עסוקה לא הציקה לי כפי שחשבתי. כלומר,זה ברור,לא?
"עלייך" עניתי באותה הפשטות.שניים יכולים לשחק את המשחק הזה."עליי" הופתע. הנהנתי. "על הנשיקה שהייתה. שלשום.בפארק,זוכר?" עברתי לישיבה על המזרון.הוא התקרב עם כיסאו אליי. "נשיקה?" הוא שאל כלא מאמין. "כן,נשיקה.האינך זוכר?שאל כל איש בעיר. השמועה התפשטה כמגיפה" עקצתי בארסיות. "ואת סבורה ש...לא. לא אריאל! איני אמרתי על כך דבר לאיש! האם סבורה את ש-אני הפצתי את השמועה?" שאל כלא מאמין. "ומי עוד היה עושה זאת? מי מעריץ מוניטין כמוך? האם קיבלת על מעשה גבורה זה כבוד? אולי עוד יחס? או יראה? גלה לי. אירוסינו מתקרבים הלוא כן?" הארסיות נשפכה ממני כמיים. לא האמנתי לדברי פי.
"אין זה הוגן,אריאל. אומנם יחס החברה חשוב לי עד מאוד. ואולי היני מעט גאוותן. אך איני שקרן. מעולם לא הוצאתי מפי דברי כזב!" מחה.פגוע. "מי מלבדך היה עושה דבר כזה?" הטחתי בו. "אינך מכירה אותי,אריאל. אל נךא תשפטיני.." התחנן.
"בדיוק!ואיני חפצה בכך. עתה,הנח לי לנפשי.עליי לנוח" נשכבתי בחזרה והסתובבתי עם פני אל הקיר. מתחרטת על כל מילה ומילה שהוצאתי מפי.
הוא יצא וסגר את הדלת.
-
"שלום,אריאל" אמרה אמי כשנכנסתי הביתה. "שלום,גברתי" עניתי לה ועליתי במדרגות לחדרי. "אריאל. שבי" פקדה.ירדתי בחזרה במדרגות והתישבתי לידה.בולעת אנחה שעמדה להיפלט מפי.
"קיבלתי שיחה מעניינת למדי היום מבית הספר" אמרה ברוגע. "כן?" שאלתי. מנסה לדחות את המצב בשניות נוספות.
"התעלפת היום בבית הספר"הודיעה.
"אכן. נשארתי בחדר האחות עד ההתאוששות" מסרתי פרטים. "עשית זאת לבד? או שהיה איתך מישהו?" המשיכה בחקירה המייגעת.
"אדון ג'ונס הצעיר שמר עליי עד שהתעוררתי" היא הנהנה בסיפוק. "זה טוב.המשיכי כך. בחור לתפארת,הלוא כן?" שאלה בגאווה. הנהנתי בשקט. "ובכן,עליי לבצע שיחת טלפון" סגרה את השיחה.
עליתי במדרגות והסתתרתי מאחורי הקיר שבדרך לחדרי. "הו,גברת ג'ונס. מה קורה איתך בימים אילו" נאנחתי. היא לא מפסיקה אף לרגע!
רצתי לחדרי והתיישבתי על המיטה. יודעת שבעוד דקות ספורות תהיה לנו שיחה ארוכה על הוויכוח במרפאה.
נאנחתי בשנית והוצאתי את הסלולרי הוורוד.הודעה חדשה הופיעה על המסך הקטן. פתחתי אותה וקראתי.
אה,הנסיך הקטן. חיוך עלה על שפתיי.אם נסיכות הן חופשיות אז זהו רצוני. הנסיכה ארי. החלטתי ושלחתי לו את תשובתי. מצחקקת בשקט.
קראתי את החלק השני של ההודעה בליבי. למה את שואלת?
הממ..ובכן,ברור שהנסיך הקטן אינו גר בעירינו. שפתו אינה מכובדת כלל.אך מה אענה לו?
קול קטן במוחי דחף אותי לאמר את האמת.אך השני דחק בי לשקר.
לא! הנדתי בראשי בתקיפות. אין זה הוגן לשקר. לא בשבילו,ולא בשבילי!
אני חפצה בחופש.זהו רצוני. אך סוד כמוס הוא זה,אל נא תספרו לאיש,בסדר? הקלדתי ושלחתי.
"גברתי הצעירה!" קולה הרגוז של אמי העביר חשש בגופי. החבאתי את הסלולרי במגירה וירדתי בצעדים קטנים ומהירים.
"כן,גברתי" הרכנתי את ראשי בבושה.
"מה עוללת שם?! הרני שוקדת יומם ולילה למציאת הזיווג הטוב בעיר למענך,ואת זורקת זאת כלא היה!" כעסה. "אני-" פתחתי במחאה. "לא! אל תתנצלי בפניי! התנהגותך אינה מקובלת עליי,או על מעמדך. מהו זה הדבר זה? איזה חינוך זה?" היא המשיכה בטענותיה על מעמדי ומעשיי. לבסוף נקבעה למעני פגישה עם אדון ג'ונס. בפארק.
כמה אירוני..
כך שמצאתי את עצמי מולבשת ומסורקת חגיגי ומדוקדק.מרגיז..עצרתי תלונה מתבכיינת מגרוני.
"אדון ג'ונס" קדתי קלות. הוא הסתובב והביט בי,דוק על פניו. "גברת מאדון" הוא קד בחזרה.
"עליי להתנצל בפנייך על התנהגותי היום בבית הספר" סידרתי את שמלתי הוורודה. "מפני שאימך ביקשה זאת?" באותה השניה כבר לא היה אכפת לי מהן דעותיה של אמי. נטשתי את כלליה ואת החלטותיה ועשיתי כרצוני. "כן,אמי שלחה אותי הנה" הישרתי את מבטי אל פניו. "ידעתי" ענה באדישות. "וודאי שידעת!" תקפתי. "אריאל,אין איש מסביבי שאוכל להרשים.מעמדי לא חשוב כרגע!" ענה בכעס.בזווית העין נוכחתי שצדק. "לא הייתי צריכה להגיע כלל! היה עלייך לסבול את תוצאות מעשייך!" התפרצתי עליו. "כוונתך היתה,תוצאות מעשייך! אני איני הרעתי לאיש!" הטיח בי בחזרה. "עליי ללכת! אין בי עוד רצון להיפגש עימך!" אמרתי בכעס בלתי נשלט והסתובבתי. צועדת אל עבר ביתי ברקיעות שנחלשו עם קרבתי אליו. כאשר הגעתי לשער הלבן הן נעלמו כליל.ובמקומן הפכו צעדיי לשקטים ומהוססים.
איך אמי תגיב על הוויכוח?
נכנסתי הביתה עם אותן החששות שרק גברו ומצאתי את אמי מחייכת בסיפוק.
"היני גאה בך,בתי! רק שבחים! כל הכבוד לך!" אמרה עם אותו החיוך.
מה? מה קורה פה? לא הבנתי.
עליתי לחדרי וחייגתי את המספר שנשמר בניידי אמש.
"ניקולס?" שאלתי. "כן,אריאל?" ענה בטון הרגיל שלו. "מדוע עשית זאת?" השתמשתי באותן המילים שהשתמשה מלודי הבוקר. "כבר אמרתי לך,נסיכה" נשפתי בתסכול. "אמרת מה? ללא משחקים,ניקולס. אני מבקשת ממך" התחננתי. "כי אכפת לי ממך" יכלתי לדמיין אותו בחדרו,מושך בכתפיו. "ניקולס...איני רוצה להטריח אותך. אך..נוכל להיפגש שוב?" שאלתי בתשישות.
"בוודאי,נסיכה.בפארק?" שאל. "לא. התארגן וצא.יש לי מקום יותר טוב" הוא הגיב באישור.
ואחרי שפשטתי מעלי את השמלה המכבידה,והסרתי את הסיכות משערי.התארגנתי בפשטות ויצאתי מהיציאה האחורית. לא היה לי כח לשאלות.
פגשתי בו מספר מטרים ליד ביתי.מחכה לי. "התכוונתי לבוא לאסוף אותך" עניתי בבושה. "גם אני" ענה בפשטות. תפסתי בידו ואמרתי לו לעקוב אחריי. הלכנו עד לשדרת האוהבים שהיתה ריקה. "שדרת האוהבים?" גיחך. "אין פה איש.אין זה מכובד לשבת כך אז אין פה איש" משכתי בכתפיי ואז הבנתי את טעותי והסמקתי. "בסדר.שבי" נדנד את ידינו האחוזות. שיחררת את ידי.
"רציתי להתנצל,ניקולס" הוא הביט אל תוך עיני."אימך..?" הנדתי בראשי. "הפעם זו אני. טעיתי.ידעתי זאת עוד אז. אך התביישתי להתנצל. אז עכשיו אני עושה זאת. אני מתנצלת,ניקולס.התוכל לסלוח לי?" דמעה גאתה בזווית עיני. הוא מחה אותה באצבעו. "תמיד,נסיכה" ענה בחיוך.פלטתי גיחוך. הבטתי בעיניו התכולות וכעבור שניות ספורות פרצנו שנינו בצחוק משוחרר.
"אריאל?" סובבתי את ראשי לשמע הקול המוכר. עד שפגשתי בעיניו החומות של יונתן.
אוי,לא. זה לא טוב בכלל.




































