את השמלה הזו,ראיתי יותר מדי פעמים בשבועיים הקרובים. אינספור מדידות.בדיקות.שרטוטים.חוות דעת.
כל כך רציתי להיאנח באותו הרגע,אך ההחלטה הזו נלקחה ממני בכניסתה של אמי לחדר. "אין זה מסודר,מתחי יותר והתפיחי את החלק התחתון" ציוותה. המלבישה המסורה עשתה כבקשתה.
"משוחררת. קראי לרוזטה" ציוותה בשנית. "אמרי לרוזטה להדק את הנעליים לרגלייך היטב,בל יחליקו מרגלייך בשעת הריקודים" פנתה אליי. "כך אעשה,גברתי" הרכנתי את ראשי. "הינך ילדה טובה,בתי. מקווה אני שאוכל למצוא את זיווגך הערב" ולאחר חיוך,היא יצאה מן החדר. התיישבתי על המיטה הרכה,נזהרת על השמלה הארוכה. שיערי סורק ונאסף לפקעת הדוקה שעות ספורות קודם לכן,שיתרכך לקראת התסרוקת המסובכת. רוזטה נכנסת לחדר,בידיה עגלה קטנה וכסופה. "הגברת ביקשה שתסעדי את ארוחתך בחדרך,בזמן שאסדר את ההכנות האחרונות" היא מניחה את המגש על שידת הכתיבה. הקולות היחידים הנשמעים בחדר הם קולות החיכוך הקלים בין הסכין והמזלג,וצעדיה הלחוצים של רוזטה הצעירה.דואגת שכל פריט ופריט יונח במקומו.
אני מסיימת את ארוחתי ומתיישבת בכיסא הגדול בעוד רגליי נפרדות מנעלי הבית ומונחות על השרפרף המרופד ביוקרה.
רוזטה מסדרת את הנעליים על רגליי ומהדקת בביטחון את האבזמים.
לאחר קידה עמוקה ופינוי סעודתי היא יוצאת מן החדר וקדה שוב לפני שהדלת נסגרת.
אחריה,נכנסת אוליביה. מהיכן הביאה אמי את הנשים הללו? שמותיהן מוזרים ולא רגילים.
אך אין זמן להרהורים. אני עוברת אל הכיסא שעל יד המראה ומזקיפה את גבי ככל האפשר. פגשתי גברת זו מספיק פעמים בשבועיים האילו כדי לדעת שללא היסוס היא תתחיל במלאכה במהירות. וכך קרה.
היא משחררת את שיערי מהגומיה הכולאת אותו. וסורקת בשנית. מרטיבה,מייבשת. ו.ורחת קרם. שוב שוטפת.שוב מייבשת. ומספר מכשירים מתחברים אל ארבעת השקעים שלצידה.
היא שוקדת על שיערי שעה וקצת בעודי סוקרת את בבואתי מתוך הרגל. מנצלת את הדקות הספורות בהן פני ריקות מאיפור.
השמלה וורודה ומנופחת. צמודה באיזור הבטן והחזה,ומתרחבת באגן.שלל גוונים של וורוד נשזרו בה בחוטים דקיקים. שרווליה מנופחים והמוני תחרות ומלמלות מכסים אותה.
לדעתי,היא לא כל כך יפה. אך הנקודה היא,שאיש מעולם לא חשב לשאול לדעתי.
"סיימתי,גברתי" היא קדה קידה קלה ואני פונה להביט בשיערי.
תסרוקת גבוהה נבנתה על ראשי. בעלת צמות וליפופים רבים. 'כמה שיותר מסובך,יותר מושך את העין' אמרה לי פעם אוליביה. לעולם לא אבין את המשפט הזה,מדוע עלינו למשוך את העין? אשאל אותה בהזדמנות.אך עכשיו עליה לעזור לאמי עם ההכנות.כשמסביבה מעט לחמישה משרתים נוספים.
מרגרט נכנסת לחדר בקידה קלה."צהריים טובים,גברתי". היא מחייכת. אני עוצמת את עיניי ומשעינה את ראשי על משענת הכיסא.מאפשרת לה גישה מלאה אל פניי. אני שומעת את צעדיה מתקרבים.ואז היא מתיישבת על השרפרף המרופד שלצידי ומכינה את המברשות.
הרגשתי גיך היא מורחת על פני את הצלליות,הסומק והשפתון. ולאחר מכן מוסיפה עוד מוצרי איפור לא מזוהים שבהם לא השתמשה כשבדקה את סידור האיפור והבגדים בהכנות.
"מרגרט? האם היא מוכנה?" קולה המנומס של אמי בוקע מן הרמקולים הקטנים. "כן,גברתי" מרגרט אישרה את דבריה.
פני היו ריקות.חסרות הבעה. אף לא הינד עפעף. ידעתי שהיום,אגרום לאמי להתגאות בי. על אף הגאווה התמידית שלה כלפיי.
אמי גאה בשיערי הבלונדיני. שיער בהיר הוא ברות מזל. הכי מכובד. הכי יפה. ישנן נשים הצובעות את שיערן לבלונדיני למען ידיעת הציבור על מעמדן הגבוה. מזייפות שיער. כמה פשוט.
מרגרט קדה קידה קלה והותירה אותי לבד בחדרי. ניצלתי את הרגעים הספורים שלי להיות לבד והשחלתי את הסלולרי הקטן לאחד מקפלי השמלה. קפל שהופך לכיס חבוי בקלות.
לאחר בדיקה אחרונה על ריקנות החדר.פרמתי את חוט הוילון והשקפתי החוצה.
הירח עלה למרכז השמיים,והחשיכה החלה לאפוף הכל באוירה שליווה ורגועה. השפלתי את מבטי מטה.אל הגן המטופח ומעבר לו. את הפח הירוק. מקום פגישתם של הקבוצה הסודית שלי. של כחולת השיער.
לפתע ראיתי אותה שם. יכלתי לדמיין רק לרגע,שפניה מוטות כלפי מעלה בסנטימטרים בודדים בלבד. כאילו רואה אותי. חייכתי.
הבחור בהיר השיער הגיע כמה דקות לאחר מכן. כשעשן התעבה מפיה. הקר שם בחוץ ברמה כה גבוהה שעשן מתעבה מפיה בכמות כזו?
אך אויר הלילה היה קריר ונעים. ללא כפור אכזרי. כיווצתי את גבותיי בריכוז כשהתאמצתי לצפות בנעשה מטה. ללא התראה מוקדמת,הבחור מצמיד את שפתיו אל שפתיה.
השפלתי את מבטי בבושה. מסמיקה ומודה למרגרט בליבי על החומרים שמרחה על פניי. כשהרמתי את מבטי,ציפיתי לראותם מדברים. אך טעות היתה בידי. נשיקתם הפכה סוערת,כאילו רוצים הם לטרוף אחד את השני.. הפעם האדמתי. מסמיקה בגוון עז ומשפילה את מבטי. מרימה אותו בחזרה כעבור שניות צפייה ארוכות. ידיו של הנער עטפו את גופה של כחולת השיער,ליטפו בצודה גסה ומגעילה כל קימור בגופה. מנסה להפשיט את חולצתה.
נבהלתי. איך הוא מסוגל לעשות כך? ומדוע?
כחולת השיער התרחקה ממנו. והוא התקרב. היא החטיפה לו והוא חיבק אותה בכוח. מצמיד את גופו אליה. נרתעתי. בחילה חזקה גאתה בקיבתי. לבסוף היא החטיפה לו,והוא הלך. קרעתי אשת עיני מהמחזה המחריד הנגלה לעיניי ברגעים אילו. מבינה שקפאתי.
הלכתי אל האסלה ורוקנתי את ארוחת הצהריים מקיבתי.
מסדרת בשנית את השפתון על פני,וממתינה לסומק פני שיעלם לאיטו.
"גברתי!" קוראת מרגרט ונוקשת בדלת.
"הכנסי" עניתי בנימוס.
"מדוע סמוקות פנייך?" נלחצת המשרתת הדאגנית וסוגרת את הדלת בנקישה.
"ההתרגשות היא המניע לאודם שעל פני,זה הכל" הסרתי הבעה מפניי. "אני מבינה גברתי.אך עלינו לערוך הכנות אחרונות.ברשותך. ולחכות שרוב האורחים יגיעו למען הכניסה המיוחדת שלה ציפתה הגברת" הינהנתי בהגיון.היא החלה לבדוק את שיערי.האיפור. הנעליים. "את עוד רעבה?" שאלה בזמן שתיקנה את האודם על שפתיי.ממלמלת איך זה נראה מושלם שעה קודם לכן. "בטני אינה טובה עימי.חוששת אני שעליי לסעוד ארוחה נוספת לפני האירוע" הודעתי לה. היא הופתעה מעט אך ניגשה לכפתור בקיר ואמרה בעודה לוחצת עליו,להעלות אליי צלחת אוכל בריאה.
אכלתי בשקט.מאפשרת למרגרט לערוך את ההכנות האחרונות ולחכות שיקראו לי.
דברי השבח של אמי נשמעו בטון רגוע. תודות.סיבות האירוע ועוד...
חיכיתי עד ששמעתי את קולה של מרגרט אומר לי לצאת. הנהנתי ויצאתי. יורדת במדרגות באלגנטיות שהיתה רגילה לי.
יונתן קרץ לי מלמטה. מבטיהם של כל אורחי האירוע פנו להביט בי עד שאמי החזירה את הכבוד אל עצמה וחבקה את גופי.
"את כל כך יפה" אמרה לי אחת השכנות. "ואלגנטית" הוסיפה השניה. "הינני בטוחה שאמך גאה בך מאוד" חייכה אליי אישה שלא הכרתי. קדתי בפני כולן והודתי להן במנו ראש קל. "איך שיערך רך במידה כזו?" אמרה לי אישה צבועת שיער. חייכתי והפנתי אותה לאמי שתקבל מחמאות נוספות. "שמלתך מדהימה,גברת מאדון הצעירה,התחרה מוסיפה מאוד בחלק הזה והאחורי" אמרה לי מעצבת יוקרתית ומכוסת תכשיטים שלא הכרתי.
"היי יונתן" לחשתי באוזנו של ידידי הטוב. "שלום לך,גברתי" נשק לידי. הסמקתי. "יונתן! הפסק עם זה מיד!" נזפתי בו. "אינני יכול.חונכתי להיות ג'נטלמן וכך אהיה עד......עד לנצח!" קבע בגבורה.
"אני גאה בך. אך על ג'נטלמן להקשיב לאישה ולא לפגוע בכבודה!" ציינתי בחוכמה. הוא קד אל מולי עמוקות "אני מתנצל גברתי,הצדק עמך" הסומק שעל פני התחזק. "יונתן! רד מזה! עלולים לחתן אותנו בגללך!" נלחצתי. מקווה שאמי לא פגשה בו,או תפגוש בו בהמשך הערב.
"ומה רע בדבר זה?" מילותיו הוציאו אותי ממחשבותיי. "מ...מה?" הובכתי. הייתי שקועה בהרהורי. "מה רע? האינך רוצה להינשא לי?" הוא אמר בבטחון פתאומי שלא הרע למצב רוחו המרומם.
"הפסק! יונתן. עודינו ילדים! אינני רוצה לשמוע על כך יותר!" הסתובבתי ופסעתי החוצה בהבעה חתומה.
"אריאל מתוקה?" הסתובבתי. בולעת את כעסי פנימה לבנתיים. "כן,אמא?" חייכתי את החיוך הקטן והמושלם שלי. "בואי בתי.הצטרפי אלינו" ידעתי שהיא אינה מאושרת מהרעיון,אך מתחייבת אליו. התסרב?
"שלום לך,גברת מאדון הצעירה" קדתי קידה קלה בעודי תופסת בשולי שמלתי. מול אימו של יונתן. ואישה נוספת שלא הכרתי.
"מהיכן השגת נימוסים אילו?"התחילה בשאלה אמו של יונתן-אליס קולין. "אמי חינכה אותי כך" העברתי אל אמי את הכבוד. "עשית עבודה טובה,גברתי" אמרה לאמי. וזו הנהנה בראשה לאות תודה. האישה השניה הצטרפה "יש לי בן בגילך. בבית הספר. האם מכירה את אותו?" כבר? חכי מעט! שלבי את שאלתך בהמשך השיחה! מדוע עכשיו?
"אני מתנצלת,גברתי. אך אינני. אינני מכירה אף אותך" היא חייכה בניגוד לציפייותי. "אה,כמובן. מה טעות בידי. שכחתי להציג את עצמי. האיך תכירי? שמי הוא מרי ג'ונס" אה,וודאי. האפשר שלא להכירו? הייתי לוקחת הזדמנות זו ברצון. "בני הוא ניקולס גונס,בן כיתתך.האין הוא?" היא חייכה בציפייה. "כן,גברתי. ניקולס ג'ונס. מכירה אני אותו.בחור נאה וכריזמתי הוא".
"ילדה טובה את. בטוחה אני שאמך גאה בך עד מאוד" חייכתי לעברה. "עם מי את מתרועעת בשעות ההפסקה בבית הספר?" הוחזרה גברת אליס לשיחה. "עם בנך,גברתי. יונתן שמו" הלה חייכה חיוך ניצחון. והשתיים שיחררו אותי לדרכי.
"גברתי הצעירה,מה היה זה אמור להיות?" שאלה אותי אמי בצד. הבטתי בה בציפייה. "אינני מכירה אותך? המנומס זה? והאין את מכירה אותה? בין אנשי העסקים הכי מכובדים פה! דרגה קלה תחתי!" כעסה.
"אמרי לי,גברתי. מה עליי לעשות למען תיקון העתיד?" שאלתיה.
"עלייך לאמר שהינך מכירה אותה. וודאי" אמרה.מתפלאת משאלתי.
"לא היה זה שקר?" אמי הנהנה בפשטות. "ואם היתה ממשיכה השיחה ושואלת שאלות על בנה בעוד אני לא ידעתיהו?" המשכתי בפחד. "היית מנחשת. מה רע? הפשע זה?" הרחתי מעט אלכוהול מפיה. שוב שתתה. אך לא הגיעה היא למצב שיכרון.
"אינני בטוחה,גברתי. האין נהגתי היטב?" זוג הנשים שם נראו מאוד מרוצות,שמא היתה זו הצגה?
"אל תתווכחי עמי,גברת צעירה!" ובכך סיימה היא את הדיון וחזרה לאירוע.
הסתובבתי וראיתי לנגד עיני את יונתן. "שלום לך" הבטתי בו בשאלה.
"שלום,גברתי" קד עמוקות. מבטו מתחנן שאשתף פעולה.
לאחר התלבטות של רגע-קדתי קלות בחיוך קל. הקלה נראתה בפניו. "האוכל?" תפס בידי. "האישור ניתן" הוא הצמיד את שפתיו אל ידי באלגנטיות. "המסכימה את לרקוד איתי את הריקוד הבא,גברת מאדון?" הנהנתי בעודי מאשרת. רקדנו את סופו של השיר שהתנגן עוד לפני כן. והתחיל השיר החדש. "התסכימי?" שאל לאישורי. "מסכימה אני" הנהנתי. ידעתי שצופים בנו. האין זו המטרה?
רקדנו את השיר החדש. מדברים בלחישות הלא נראות לעין. "יונתן.מוכן אתה להסביר?" שאלתי בעודי מסתובבת. "תודה אריאל.תודה על שיתוף הפעולה. אמי עומדת כמה מטרים ממני" לא הסתכלתי. היא היתה מגלה זאת. אך האמנתי לו.
"היא שוחחה עמי קודם" מבטו הופתע.צעדינו מתואמים. "היא ואימו של ניקולס. אדון ג'ונס הצעיר" כמעט והעוותי את פני. אך היה עליי להמשיך במשחק. "באמת?" עננה מודאגת ריחפה מעליו. אך פנינו נותרו חתומים. "מה ארע,יונתן?" שאלתיהו. "זו הסיבה שאמי רצתה שאתקרב אלייך. מנסות הן לשדכינו!" נעצרתי במקומי.מבטו עדיין מודאג. חזרתי לעצמי והמשכתי לרקוד. "מ-מה?" כמעט נחנקתי. "אמי,אליס קולין,ואימו של ניקולס,מרי גונס. מנסות לתפוס את זיווגך" הוא הסביר.
בחילה גאתה בקרבי. אמי מנסה לשדכיני עם יונתן או ניקולס גונס? התנצלתי בפניו כשהשיר נגמר והוא הודה לי על ההצגה והתנצל. מוסיף שפניי מוזרות כמעה. צבען השתנה.
הלכתי לחדרי והקאתי את קייבתי בשנית. מבחינה בדרך שמבעד למשחות והאבקות שפוזרו על פניי מופיע גוון מעט ירקרק. הסומק הלא טבעי בלבל את אדון קולין הצעיר.
התיישבתי על המיטה. מזמינה כוס מים לחדרי ומחדשת את השפתון על שפתיי.
מרגרט מגיעה ובודקת את מצבי. "ברצוני לחזור לאירוע" אמרתי כשידה הונחה על מצחי וקבעה שחום גופי סביר אך אסור לי להתאמץ מפני שעודיני חלשה.
הסכמתי וירתי. היישר אל ניקולס,שתפס את ידי ונשק לה בנימוס. פערתי את עיניי אך פתחתי בהצגה. "שלום לך,גברתי" אמר בקול שהיה מפיל עשרות בנות בבית הספר. "שלום,אדוני" קדתי בסתמיות. "התרקדי עימי את הריקוד הבא?" ההצגות הללו מפרכות מדי. "ארקוד" אישרתי ללא מחשבה מרובה.
הוא הוביל אותי למרכז רחבת הריקודים,אל מול עיניהם של כולם. ותפס במותני. בלעתי את הבחילה שחשתי ותפסתי בידו המושטת. הוא קירב אותי אליו והחל להובילני בצעדי הריקוד.
לפתע נזכרתי במצב נוסף.הזיכרון היכה בי בחזקה.
'כחולת השיער. גבר. נשיקה. חולצה. מכות.
שאפתי אויר בשקט. במאמץ.
אגלי זיעה החלו מבצבצים על מוחי.
"מתרגשת?" שאל. "אתה מוזמן להמשיך ולחלום. אינך משפיע עלי ולו במעט" עניתי לו. היה זה נכון. "אז מדוע הינך מתנשפת?" שאל בחיוך גאה.
"צא מחלומותיך. חם פה,לא?" חיוכו גבר.
אוי,לא. מה עוללתי? הוא נצמד אלי יותר. הבחילה בבטני התחזקה. והריקוד הסתיים כשאני שעונה לאחור על ידו.
כמה שיותר תשומת לב. יותר טוב. עשיית רושם... כמעט ונאנחתי.
ניגשתי לשירותים בהתנצלות וספגתי את פני במטלית בד. שומעת לפתע צלצול קליל.
פתחתי בסתר את כיס השמלה והוצאתי משם את הנייד שלי.
הודעה ממספר חדש. לא מזוהה.
מי שזה לא היה,הוא כתב...
"היי".

אממ...כאן נראה לי הפרקים הופכים להיות יותר מעניינים.
חיכיתי להעלות את הפרק רק כשאני יראה תגובה. בשבילי,הוכחה שמישהו קורא.
ממש חיממה אותי התגובה שלך.
אבל,למה אף אחד אחר לא מגיב? כאילו,אני רואה שאתם קוראים. ואני לא מאשימה. טוב,משתדלת שלא.
אבל זה כואב לי. נ.ב. החלטתי לוותר על העלאת פוסט הפריקה. או מה שזה היה אמור להיות.
יש דברים שאני עדיין לא מוכנה לפתוח כאן.
בנוסף לכך,אני פוחדת לאבד את....איך לקרוא לזה? "הרושם" שיצרתי כאן.
אני שונאת להתחנן כי האגו שלי בשמיים. אבל אני שונאת להרגיש מנוצלת.גם אם אני לא כזאת.
אז.... סורי על החפירות.
שלכם (בערך)
תיאו




































