עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

ttio.stz@gmail.com
חברים
bellNoNameפוקסי99נערת הגורלאלונה ✮Mandy
smooth criminalmisssisimemoriesאיירוMr.NobodyDanielle
יעלNerdWritingEmmaLonelyGirlMeshiM1chaly
כוכב באפלהWithout a FaceBorn To Dieme-***דניאלhopeless
see from the heartאנונימיתDaniel .כבר לא כאןBe Your Own HerocosmicBFF
its just me .SnowJennyZippersSuzan-----
Here To LoveBlackChamomileשאריות של החייםalice
לאמת יש המון דרכים
"ככה שלא בדיוק שיקרתי, פשוט בחרתי באיזו אמת להשתמש"
-אשמת הכוכבים-
שחור ולבן
אנשים בשחור לבן, אוספים פיסות של רגשות,
לעתים מתחפשים לגוונים של אפור.
אנשים שאיבדו את הטעם לחיות,
ועכשיו הם חיים בין לבן לשחור.

מהלכים בכבדות בעיירה חסרת ערך,
ובלילה שקט. אסור לאף אחד לחלום.
מפשפשים בפחים לחפש כיוון דרך,
ואולי לגלות את השביל לשלום.

ריקנות נבוכה, לבבות לא פועמים.
במקום כל כך קר, מצייתים לכללים.
מתיישבים על ספסל לנצח נצחים,
תוהים "מה היה לו היינו מרגישים?"

מגרדים עוד טיפה שאריות של הריק,
מכביש משופשף שמוביל לאינסוף.
אל תנסו לחייך, תסתכלו על כולם,
ותמשיכו בשקט את הכלום לחשוף.

זה אף פעם לא הזמן, אין עומק ואין תקווה.
המצב לא ישתנה, המציאות כבר נחרבה.
השגרה שנבנתה והרסה אפשרויות.
תמשיכו לחיות את חיי האכזבות.
היי לכם:)
01/06/2016 18:58
תיאו
השנה הזאת לא נגמרת! רק אני מרגישה את זה?
אז כן, לא כתבתי כבר הרבה זמן. אני לא חושבת שאחזור לכתוב כאן סיפורים ודברים כאלה, לא מרגיש לי מתאים יותר.
עברתי כל כך הרבה דברים לאחרונה...כל כך כל כך הרבה דברים. ועם מחסום כתיבה שנמשך יותר מדי זמן הרגשתי שאני עומדת להתפוצץ.
מכירים את זה שהחיים שלכם פשוט עוצרים בשלב מסוים? אתם לא מתקדמים לשום מקום, לא שואפים לשום מקום...הכל פשוט ככה, נעצר.
ככה אני מרגישה בתקופה האחרונה. אני נותנת את כל כולי ללימודים, בקושי ישנה, בקושי אוכלת (סיפור ארוך), כבר לא נוגעת בפלאפון בקושי...
פשוט מועכת את עצמי יותר ויותר. יש תוצאות, לא מספיק אבל יש. 
אבל חוץ מהלימודים ומהציפייה לעתיד אני מרגישה תקועה. כמו בכתיבה שמגיעים לשלב בו יש לכם מה לכתוב לעוד איזה חמש או שמונה פרקים אבל אין לכם איך להמשיך את העכשיו.
כל פעם כשאני מרגישה את זה אני באה להגיב פה, אני באה להראות לעצמי שהנה, אני עושה משהו עם החיים שלי. אבל אני לא עושה כלום. וההפסקה הזאת לא נגמרת. השנה הזאת לא נגמרת, הלימודים האלה לא נגמרים. קצת מייאש.
בכל אופן, אני לא מאמינה שאחזור לכתוב כאן בקביעות כמו פעם, פריקה כאן אף פעם לא באמת גרמה לי להרגיש יותר טוב, וגם מה שכתבתי עכשיו זה בגלל שהרגשתי שאני צריכה לכתוב מה עובר עליי אחרי שנעלמתי תקופה ארוכה ככ.
אני לא באמת מתכוונת להיעלם,אולי אחזור לפה בעתיד או מחר או עוד חודש. אין לדעת. אני אמשיך להגיב, אבל חשבתי על זה שלא באמת יצא לי לומר את זה בצורה רשמית.
אז רק רציתי לומר שלום. 
יש פה אנשים מדהימים שככ שמחתי להכיר ושתמכו בי ובעוד אנשים בצורה מדהימה ושוב אנצל את ההזדמנות לומר לכם תודה. למרות שאני עדיין נשארת כאן ועדיין מדברת אתכם (ועם חלקיכם בקביעות) ואין לי מושג למה זה הפך להיות פוסט פרידה. זה לא היה אמור להיות, נשבעת.
שלום, בלוגר.
-יותר מדי חברים נעלמו מפה-
*וזה רק אני או שיש פה פחות מדי פוסטים ויותר מדי פרסומות?*

22 תגובות
בסדר-פרק 31
12/01/2016 17:31
תיאו
כשההורים שלי עוזבים אותי לנוח,תומאס נשען על משקוף הדלת.
"בוקר טוב" הוא אומר.
"האמת שכבר ערב" אני עונה.
"נו,את יודעת למה התכוונתי"
אני יודעת.
הוא נכנס ומתיישב בכיסא לצידי אחרי שאני מורה לו לעשות כן.
אני תוהה כמה אנשים כבר ישבו על הכיסא הזה לפניו. האם היו מיואשים מעוד חיים שעומדים להיעלם או שליטפו יד של אם טרייה? או שאולי היה זה חולה שניסה להיתמך בכיסא כדי ללכת ולעבור יום נוסף?
בכל מקרה,זה לא משנה עכשיו.
"מה אני אמור לומר עכשיו? אני אמור להגיד שהיית בנאדם טוב כל החיים? ששמחתי להכיר אותך? שיפה לך שמלת בית החולים הכחולה הזאת?" הוא שואל בכעס.
"לא. אתה רק צריך להגיד את מה שתמיד רצית להגיד אבל לא יכולת" אני אוחזת בידו.
"אם אגיד שאהבתי אותך,זה יועיל?
אם אגיד שאני לא רוצה שתלכי מפה,זה יועיל?
אם אגיד שכל מה שאני רוצה הוא עוד שנה איתך,זה יועיל?" רגלו רועדת בקוצר רוח והדמעות זולגות מפניו כסכר שנפרץ.
"אל תחפש מה שיעזור לי,אני עומדת למות. אני רוצה שתגיד את כל מה שאתה באמת רוצה להגיד.וכדאי שתעשה את זה מהר,כי לא נשאר לי עוד הרבה זמן" הוא ממשיך לשתוק.
"בבקשה,תומאס... בפעם האחרונה" אני מתחננת.
"אני אוהב אותך. תמיד אהבתי. ואני מתכוון ליותר מסתם אהבת חברים טובים" קולו חנוק.
"אני חושב שאת מהממת כשאת מחייכת והייתי עושה הכל בשביל לקבל עוד חיוך כזה" הוא חושב לרגע.
"וגם אני שונא וורוד" עכשיו אני צוחקת.
"אני חושב שהצחוק שלך הוא הצליל הכי יפה בעולם,ושאת יכולה לשיר מדהים גם אם את מתכחשת לזה.
את חשובה לי. ואם הייתי זוכה לחזור על החיים שלי שוב הייתי עושה את הכל בדיוק אותו הדבר.
אני חושב שהרשימה היתה מטופשת,אבל היא נתנה לך משהו להיאחז בו כדי להמשיך לחיות. ואני חושב שגם הפאה היתה מטופשת.
אני...אני דואג לך. ואני לא רוצה שזה יסתיים" אני נאנחת בהבנה.
"אבל את כן,נכון? את מבינה שזה צריך להסתיים" אני מהנהנת.
"לכל דבר יש סוף,תומאס. זה הסוף שלי" אני לוחשת.
הוא מכסה אותי בעוד שמיכה מהארון,הוא תמיד ידע מתי קר לי.
"אני רוצה להגיד לך תודה, על כל ההזדמנויות שנתת לי. על כל פעם שקמת באמצע הלילה כדי ללוות אותי לבית החולים.
תודה על כל החיבוקים שלך. תודה שתמיד הבנת אותי בלי שהייתי צריכה לדבר.
תודה שתמיד היית שם.
תודה שלעולם לא עזבת.
תודה שבלי להסס נתת לי מעצמך,והמון.
תודה שאתה מבין-"
"אני לא. אני לא מבין. אני לא רוצה שתעלמי סתם ככה.אני לא רוצה שתודי לי. אני רוצה שתישארי פה ותהיי איתי.אני רוצה שתפסיק להיות רזה ותקחי אותי לעבר שהיה פעם.
שנשחק שחמט ובפעם הראשונה את תנצחי אותי..אני רוצה שתלבשי שוב שמלות ותשוויצי בשיער הארוך והכהה שלך. אני רוצה שתמשיכי לחיות!" הוא פורץ בבכי.
"לפעמים גם אני רוצה" אני לוחשת.
"אבל זה לא עומד לקרות,אתה חייב להכניס לעצמך לראש. וזה לא אתה שאשם,או אני שאשמה,או חייל שחמט ארור.
זה פשוט קרה.
ואם זה לא היה קורה הייתי אדם אחר עכשיו. יכלתי להיות ילדה זולה ורדודה שכל מה שאכפת לה הוא שגברים יסתכלו עליה וששונאת את ההורים שלה,וזה מה שהיית רוצה?"
"את לא היית יכולה להיות כזאת,אני מכיר אותך" הוא מצחקק בעצב.
"אתה לא יודע את זה. אתה מכיר את ג'יימי החולה. כן,ג'יימי החולה. אבל זה לא הדבר היחיד שמאפיין אותי.
אני גם ג'יימי הפסימית,ג'יימי המשוגעת,ג'יימי העקשנית וג'יימי הרגישה.
ואם לא הייתי חולה לא הייתי עוברת את מה שעברתי עד היום ולא הייתי 'זוכה' בכל התכונות האילו.
הייתי מקבלת תכונות אחרות,הייתי מישהי אחרת" אני לוחשת.
"אני חושב שהייתי אוהב אותך גם אם היית מישהי אחרת" הוא ממלמל.
"גם אני חושבת שהייתי אוהבת אותך אם היית מישהו אחר" אני מחזירה במלמול זהה.
הוא נכנס אל המיטה ומתכרבל לצידי,הפעם הוא לא ישן.
הו ער,והוא סופר את הנשימות שלי.
"תשירי לי משהו" הוא מבקש.
"כמו מה?" אני שואלת.
"תשירי לי משהו שמח. משהו שהיית שרה לי אם הינו חיים לנצח"
"אין לי זמן"
"אז פשוט תשירי את מה שעובר לך בראש עכשיו. יש לך שיר שמתנגן שם"
ולמקצב המוניטור השקט,אני מתחילה לשיר.

"What would i do without your smart mouse?"

תומאס עוצם את עיניו ומתרכז במילים. שואף אותן אל ליבו בצמא.
זאת הפעם האחרונה.

"Drawing me in,and you kicking me out.
Got my head spining,no kidding,i cant pin you dawn.
Whats going on in that beautiful mind?
Im your magical mystery ride.
And im so dizzy,dont know what hit me,but i'll be alright"

"היא תהיה בסדר,רוברט. נכון?"
"היא הבטיחה שכן. היא הבטיחה שתהיה בסדר"

"My head underwater, but im breathing fine.
You're crazy and im out of my mind"

לוקאס נוסע ברכב היוקרתי שלו. לפתע,כבר לא אכפת לו אם בנות יסתכלו עליו,ולא אכפת לו עם איזה רכב לנסוע או כמה לשתות במועדון הערב, הוא אפילו לא רוצה לנסוע הערב לשום מקום.
הוא רוצה לישון ולא לקום לעולם.

"Cause all of me,
Loves all of you.
Love your curves and all your edges,
Love your perfect imperfactions"

לוקאס מוחה את דמעותיו שמטשטשות את שדה הראייה שלו.
הוא ממשיך לנסוע,מגביר את המהירות.
המנוע רועש.

"Give your all to me,
I'll give my all to you.
Love my end and my beginning,
Even when i lose im winning.
Cause i give you all of me,
And you give me all of you.

"רוברט, אני אתגעגע אליה" יפחותיה מהדהדות בפרוסדור הארוך.
נתפסות באוזני החולים. דואבות לרופאים.
"גם אני,מולי. גם אני" הוא מלטת את כתפה בניחום.

"How many times do i have to tell you,
Even when you crying you beautifull too.
The world is beating you dawn,im around through every mood.
You're my dawnfull,you're my muse.
My worst discration,my rhythm and blus.
I cant stop singing, its ringing, my heads for you.

לוקאס עוצר בתמרור עצור, התמרור מסנוור אותו. הוא כאילו אומר לו לא לעשות משהו.
מציב בפניו גבול.
אבל איך הוא יכול לעצור ככה? להקשיב לתמרור מטופש כשג'יימי גוססת בבית החולים?
הוא חוצה אותו ומותיר אחריו עננת עשן.

"My head underwater, but im breathing fine.
You're crazy and im out of my mind"
"Cause all of me,
Loves all of you.
Love your curves and all your edges,
Love your perfect imperfactions"

ידה של ג'יימי מטיילת בלי משים על לחיו של תומאס. מתענגת על המגע בפעם האחרונה.
קולה מציף את בית החולים. כולם קופאים במקומם, הרופאים עוצרים במקומם,מקשיבים לסימפוניה העגומה.
כמו שיר של ציפור עם כנף שבורה.
בלדה עצובה על נערה שנעלמת.

"Give your all to me,
I'll give my all to you.
Love my end and my beginning,
Even when i lose im winning.
Cause i give you all of me,
And you give me all of you.

החולים מתחזקים משירתה,אוזרים כח לעמוד על הרגליים.
לא מבינים שהנערה ששרה,גוססת בחדרה.
שזהו שירה האחרון.
עיניה עצומות עכשיו, דמעות זולגות מהן ומטפטפות על שמלת בית החולים התכולה שלה.
יוצרות בה סימנים עגולים ומשונים.

Give me all of you.
Cards on the table,we're both showing hearts.
Riskin its all, though its hard.

לוקאס מסתכל בשעון ופונה פניה חדה.
דוהר במהירות עצומה בחזרה אל בית החולים.
יש לו תפקיד למלא. יש לו משאלה אחרונה להגשים.

"My head underwater, but im breathing fine.
You're crazy and im out of my mind"

האנשים סביבו ברחוב ממשיכים את חייהם כרגיל. הילד ההוא בוכה מפני שאימו לא קנתה לו את הגלידה שרצה וההוא מחייך מנשיקה ראשונה.
היא מחברת אוזניות אל אוזניה במבט שלוו,וההיא מתכתבת עם חברה חדשה.
איך אתם לא שמים לב?! הוא רוצה לצאת ולנענע שם את כולם! שיבינו.
שג'יימי גוססת.
שאהבתו האחת והיחידה גוססת בבית החולים ואין דבר שיוכל לעשות.

"Cause all of me,
Loves all of you.
Love your curves and all your edges,
Love your perfect imperfactions"

הרופאים מוחים דמעה מלחייהם, החולים מתיישרים על המיטות שלהם. מחלקת התינוקות שותקת.

"Give your all to me,
I'll give my all to you.
Love my end and my beginning,
Even when i lose im winning.

לוקאס מחנה את הרכב השחור ברישול ועולה במדרגות במהירות.
הזמן עומד להיגמר.

Cause i give you all of me,
And you give me all of you.

ראשה של ג'יימי קורס היישר אל זרועותיו של לוקאס.
"חזרת" היא לוחשת במבט חלול.
"חזרתי,אהובתי" הוא נושק לשפתיה הקרות.
הוא אוסף אותה ברכב וכבר לא אכפת לו שכולם עולים אחריו.
הם נוסעים אל חוף הים.
"בואי,ג'יימי. הגיע הזמן" האחות הקטנה מופיעה ומושיטה לה את ידה. האור הבוהק זוהר מאחוריה. חיוך מתנוסס על פניה.
עוד קצת. רק עוד קצת.
"תחזיקי מעמד,ג'יימי. אנחנו כמעט שם"
עורה נעשה שקוף, והוורידים שאחריו סוללים שבילים לדרכים לא נודעו.
/אחות קטנה,אני מבינה. אני סוף כל סוף מבינה./
הבטחתי. קיימתי את ההבטחה שלי. לא וויתרתי,רואה? הצלחתי!
האחות הקטנה מזרזת אותה,היא כל כך יפה... ג'יימי מנסה להושיט אליה יד.
"את כל כך יפה..." היא ממלמלת.
לוקאס אוסף אותה בזרועותיו.
הם רצים אל המיים.
הוא מפחד לאחר.
ואז הוא מתיישב ומסדר אותה על חזו.
היא כבר לא רואה,אז הוא שולח את רגלה שתגע בגלים ההולכים ובאים.
"זה הנצח,נכון? הגעתי אליו" עיניה עצומות.
אין בה עוד כח.
היא נלחמה מספיק בשביל להוציא החוצה את מילות השיר. אבל עכשיו זה נגמר.
הכל יהיה בסדר.
"אני אוהב אותך" הוא נושק למצחה. ואז לשתי לחייה.
חובק בזרועותיו את הגוף שעוד מספר שניות כבר ייעלמו בו החיים.
הוא מצמיד את אוזנו אל פיה כשהיא מנסה ללחוש.
"גם אני" נשימותיה מחרחרות קשה.
"אני אוהבת אותך" ואז היא דוממת.
לוקאס נושק אל פיה חסר החיים, ואז נושק לעפעפיה.
המלך השחור נפל על לוח השחמט.
אבל אף אחד לא ראה לפתע,איך שהמלך הלבן התכווץ לאחר הפלת יריבו.
ועל פניו של המלך השחור, התנוסס חיוך.
חיוך של נצחון.
הוריה ישובים משני צדדיו,ותומאס לצידם.
הם יושבים, צורחים ובוכים את כאבם לגלים.
שהולכים ובאים.
כמו נצח.
וברוח הדמדומים שמגיעה מן הים,הם מרגישים אותה.
את ג'יימי.
מרחפת על הנצח.


אממ אוקי, הסוף קצת....מרחפת...לא הצד החזק שלי.
ואני מצטערת, אם זה גרם למישו/מישי להיות עצוב/עצובה.
מאוד נהניתי לכתוב את הסיפור הזה, מאוד התחברתי אל ג'יימי, ותומאס, ולוקאס...
ואומנם יש המון פרטים שעוד צריך לתקן ולשפר, אשמח שתעזרו לי בהערות.
יש עוד שני אפילוגים בדרך. 
אבל כאן זה בערך נגמר.
ערב טוב, בלוגר:)
12 תגובות
בסדר-פרק 30
03/01/2016 20:33
תיאו

קול רגוע מודיע להורי מחוץ לחדר שהם יכולים להיכנס.
"מר וגברת אוליבר,הבת שלכם התעוררה,אתם יכולים להיכנס עכשיו"
הם נכנסים בהתרגשות וממהרים לנשק ולחבק אותי.
הטבעת כבר לא על ידי ואהובי יוצא מהחדר. שקט כצל.
"איך את מרגישה,ילדה שלי?" אבי ממהר לשאול.
"אני בסדר" התשובה הרגילה יוצאת מפי לפני שאני מספיקה לחשוב עליה.
"אני רוצה להודות לכם" אני פותחת בלחש.
"לא,לא. הכל יהיה בסדר,יפייפיה שלי. את רק תתני לרופאים המדהימים האלה לעשות את העבודה שלהם היטב,והם יתקנו את זה, והכל יהיה בסדר.ואנחנו נחזור הביתה, והכל יהיה בסדר" אמא שלי נושקת לאצבעותי ומלטפת את ראשי החלק.
הכל יהיה בסדר. זה היה הקוד.
"לא,אמא. הם לא יתקנו את זה. זה נגמר" שפתה רוטטת ואבי ממהר להצטרף לישיבה לידה.
"אני רוצה להודות לכם על שהגשתם לי את הכל על מגש של זהב.
הגשתם לי את הזמן שלכם,את האהבה שלכם,את הדאגה שלכם,את העבודה שלכם ואת החיים שלכם בלי למחות על כך אפילו פעם אחת.
אני רוצה להגיד לכם תודה,על שתמיד הייתם שם בשבילי,לא משנה עד כמה הייתי קרה או מרוחקת או קשה או מיואשת או רעה" עיני רצות בין זוג הורי.
האנשים שאני הכי אוהבת בעולם.
"אני רוצה להגיד לך תודה,אבא. על שמעולם לא התייאשת. על שקמת בכל לילה לכסות אותי בשמיכה ולוודא שאני חוזרת לישון.
ולך,אמא. על שלקחת אותי לטיפולים בכל פעם מחדש. והחזקת לי את היד, ווידאת שאני יאכל.
אני רוצה להגיד לכם תודה על שהייתם ההורים הכי טובים,שלא וויתרתם עליי. שנלחמתם עליי וחיבקתם בכל הזדמנות.
שהסתכלתם באומץ אל המחר ודאגתם.
שהיה תמיד אכפת לכם.
שהסכמתם גם עם הרעיונות הכי מוזרים והכי לא הגיוניים שיש. שהתרגשתם מכל חיוך שלי ושעשיתם הכל כדי ליצור אחד נוסף" הדמעות זולגות ללא הפסקה.
"אני רוצה שתדעו,שלא יכולתי לבקש את זה אחרת. לא יכולתי לבקש הורים טובים יותר.
הייתם מושלמים,הייתם מדהימים,הייתם אופטימיים ברמה שלא תיאמן.
ואני אוהבת אתכם" אחרי חיבוק גדול אמי יצאה לדבר עם הרופא קצת. האמת היתה,שהיא הלכה כי לא רצתה שאשבר תחת הדמעות שלה.
"אני אוהבת אותך,אבא.
תודה שהיית הגיבור שלי. תודה ששמרת עליי" המילים שלי סדוקות.
הדמעות מאיימות להציף את גופי.
"אני אוהב אותך,מתוקה שלי" הוא לוחש.
"אני מפחדת,אבא" שפתיי רועדות מבכי.
רק עכשיו,אחרי שאמי יצאה, יכלתי להודות בזה.
"אני יודע, ילדה שלי. אני יודע שאת מפחדת. אבל את חזקה,את תעברי את זה" אני מנענעת את ראשי בחיבוקו.
"אני לא..." אני לוחשת.
"זה נגמר" והוא מחזק את חיבוקו.
"אני בסדר. אני סוף סוף באמת בסדר"
הדמעה שלו מטפטפת לי על הלחי. חמה וכאובה.
"תשמור עליה בשבילי,טוב? אני לא רוצה שהיא תלך לאיבוד" הוא מהנהן.
"אני אשמור עליה בשבילך. אני מבטיח"
"אבא,אני יכולה לבקש ממך משהו אחרון?" אני לוחשת. הכפתורים שבחולצתו נצמדים ללחיי ואני לא יכולה לדמיין את זה נעים יותר.
"בעוד כמה שנים,אחרי שאעלם מכאן. אני רוצה שתבקש מאמא להביא עוד ילד. אני רוצה שתהיו מאושרים.
אני רוצה שתתנו לה את אותה האהבה שנתתם לי עד היום,שתקריאו לה סיפור לפני השינה ותשלחו אותה לבצפר עם נשיקות חמות,בסדר? אתה יכול להבטיח לי את זה?"
הוא מבין. הוא היחיד שמבין. הוא יודע שכאן זה נגמר והוא כבר עייף מלהכחיש.
"אני מבטיח לנסות. את יודעת עד כמה אמא שלך עקשנית בדברים כאלה,ירשת את זה ממנה" ואנחנו מצחקקים בשקט. צחוק שמשחרר את הבכי החנוק שתקוע בגרון.
"רוברט, גש להביא לי כוס מים" אמא נכנסת.
אני משחררת אותו ונהנית ממגע שפתיו על מצחי.
"ילדה שלי" היא מחבקת אותי. ריח בושם הוורד שלה מציף את החדר.
"עכשיו זה תורי לדבר" היא אומרת ואני מקשיבה לה.
אולי בפעם האחרונה.
היא מחבקת אותי חיבוק מוחץ. כל כך חזק שאני תוהה איך יש בה דיי כוח אליו.
"זה ישאר עליי הרבה זמן" אני לוחשת. החום שלה חודר את החלוק. המגע שלה נעים לי כל כך ואני פשוט מקווה שהיא לא תרפה ממני לעולם.
"זה כדי שאף פעם לא תהיי לבד" היא לוחשת.
"אף פעם לא הייתי לבד" החיוך שלי גורם לה לחייך.
"את זוכרת שפעם,כשהיית ממש קטנה, עברת איזה ניתוח שהסתבך. והיינו בטוחים שזה הסוף.
אבל את היית כל כך...מאמינה. את התעקשת שאנחנו 'חיים בסרט' ושאת רוצה שאמרח לך לק. אז שמתי לך לק וורוד.
זה היה עוד לפני ששנאת את הצבע הזה" אני מחייכת. היא מושכת באפה.
"וגרמת לנו להאמין ש....טוב,זה נראה קצת מצחיק במבט לאחור. אבל אמרת שהאל שונא אותך והוא לא ירצה אותך איתו למעלה כי את תחפרי לו כל היום ובגלל זה את תישארי איתנו" אני צוחקת.
"באמת אמרתי את זה?"
"הו,כן. בהחלט כן." היא מצטרפת לצחוקי.
"אני אוהבת אותך" היא לוחשת.
"ואני יודעת שאני צריכה להיות חזקה יותר,ולהגיד לך שהכל יהיה בסדר. אבל אני מפחדת,ג'יימי" היא מתכרבלת אל תוך חיבוקי ואני נושקת למצחה.
"הכל יהיה בסדר. אני רוצה שתהיי חזקה אחר כך,אחרי שאני אלך מפה. אני רוצה שתמשיכי להחזיק את הבית.
אני רוצה שתדעי שאני אוהבת אותך. שתמיד אהבתי.
שאני שמחה שכל זה קרה בדרך שכל זה קרה.
אני רוצה שלא תשכחי אותי,אבל תזכרי אותי כדבר טוב. אל תעשי איזו הלוויה גדולה ומפוארת שתכריח את המורה הזקנה שלי להסטוריה להיות שם ולמלמל עד כמה שהייתי ילדה רעה" היא צוחקת שוב.
"הו,מרגרט יכולה להיות מאוד ממורמרת כשהיא רוצה" היא מוסיפה.
"אני רוצה שתהיו רק אתם. את,ואבא,ותומאס,ולוקאס ועוד כמה אנשים שאת חושבת שצריך להזכיר להם אותי,אני סומכת עלייך" אני מישירה את מבטה עם מבטי.
"באותו היום,שראיתי אותך עם העגיל הזה והשיער הסגול. אני רק רציתי להגיד לך שזה היה לך יפה. פחדתי,אבל עכשיו אני אומרת לך את זה. זה היה לך יפה,ג'יימי. ואני שמחה שעשית את זה" היא פוכרת את אצבעותיה.
"אני אתגעגע אלייך" היא לוחשת.
"גם אני אתגעגע אלייך. אבל אני תמיד אהיה פה. בכל שנה, כל חודש, כל יום. אני תמיד אחזור לפה" אני נוגעת במרכז חזה.
הרוח מרחפת מבעד לחלון ומזכירה לי.
אין לך עוד זמן, אני מחכה לך...
אני מנשקת את מצחה של אמי בפעם האחרונה.
"אני אוהבת אותך,אמא"
"גם אני אותך,ילדה שלי"
אני כמעט מוכנה לעשות את זה.


לא נראה לי הגיוני לקרוא את הפרקים האלו בנפרד...
2 תגובות
בסדר- פרק 29
03/01/2016 19:42
תיאו
אני מרפרפת בעיני אל מול האור המסנוור.
כואב לי לנשום,אבל אני ממשיכה לעשות את זה.
ראשי מסתובב ואלפי פטישים מכים בו.
"התעוררת!" יד חמימה נוגעת בזרועי.
למרות הכאב,אני מסובבת את ראשי אל עבר הקול המנחם.
"לוקאס..." אני לוחשת.
עיניו מוצפות דמעות והוא נושק לפרקי אצבעותיי.
"חשבתי שאיבדתי אותך" הוא לוחש.
"כולנו חשבנו, אני...אני לא מאמין..." הוא מסיט לרגע את מבטו,מנסה להעלים את הדמעות.
"זה בסדר" קולי לא עולה על לחישה.
"אני כל כך מצטער.... אני כל כך מצטער,ג'יימי. אני..." הוא מתייפח.
"ששש..." ראשו נח על מיטתי ואני מלטפת את תלתליו ברכות.
"אני מפחד,ג'יימי" הוא לוחש.
"מותר לך לפחד. גם אני מפחדת" אני ממשיכה ללחוש.
עיניו עולות אליי. הירוק שבאישוניו הוצף בגל חדש של דמעות,והאדום התפשט סביבו.
"תראי מה הבאתי לך" הוא זז בכיסאו וחושף על השידה זר פרחים קטן.
חיוך.
מצמוץ.
"אמרת לי שאת רוצה את זה, זוכרת?"
שתיקה.
"אהובי.." אני לוחשת.
"למה התחתנת איתי?" אני מעלה אליו מבט תשוש.
"אני לא מבין...אני אוהב אותך"
"עכשיו אתה אוהב אותי. אבל כשהציעו לך את הרעיון המטופש ההוא, למה הסכמת?" הוא לוחץ את ידי.
"רציתי להיות סיפור" הוא אומר.
"חייתי יותר מדי זמן באשליות האלה. במסיבות, בשתייה,בריקודים..רציתי לעשות משהו מהחיים שלי. לא ממש ידעתי את זה אז אבל...הנקודה היא שרציתי להיות שווה משהו. רציתי להיות מישהו. רציתי...לא להיות ההוא מהבר אתמול, או ההוא של הבצפר, או...רציתי להיות אני. ולא ההוא. וכשההורים שלל הציעו לי את זה..הרגשתי שזה יהיה נכון. רציתי להתחיל ליצור את הסיפור שלי" הוא אמר.
"וחשבת שלהגשים חלום לילדה חולה תהיה התחלה טובה" השלמתי.
"אני מצטער" הוא לוחש.
"אל" אני נושקת לגב ידו.
"היית סיפור בשבילי, עכשיו זה הזמן להמשיך אותו בלעדי. אני יודעת שאתה מסוגל" אני רואה את ההבעה שלו משתנה.
"את לא עומדת למות,ג'יי" עכשיו זה תורו לנשק את גב ידי. שפתיו משתהות שם, אני מרגישה אותן נעות באיטיות רכה כל כך, מניעות את העור הדק שצי הלוך ושוב ותוהות אם כל זה אמיתי.
"זה הסוף. אני מרגישה אותו" עיניי נעצמות.
"הוא מתקרב אליי לאט לאט,לוקאס. קיבלתי 16 שנה במתנה, עכשיו אני צריכה להחזיר אותם" לוקאס מניד בראשו.
"הוא לא מתקרב" הוא מתכחש.
"תפסיק להיות ילד קטן" הוא משתתק.
"לוקאס,תסתכל אליי" הוא מרים אליי את מבטו.
ידו החמימה לוחצת את ידי הקרה והחיוורת. יד רזה שבנויה מעצמות ועור מקומט. כמעט שקופה.
"אני רוצה להגיד לך תודה" אני פותחת.
"תודה שהיית איתי. תודה שלא וויתרת. תודה שבאת איתי לכל מקום. תודה שירדת עליי כשאף אחד לא היה מסוגל.
תודה שנתת לי להיות שלך.
אני מצטערת,רציתי לעשות את זה,אתה יודע? רציתי לשכב איתך בפעם האחרונה.
רציתי לאהוב אותך בצורה הזו כמו שאף אחת לא עשתה לפניי,רציתי להגיד לך עד כמה אני אוהבת אותך.
כשבאתי אלייך אתמול,תכננתי לעשות את זה.
רציתי שנשב על המיטה שלך ונצחק. שנעלים את כל הכאב שהיה בימים האחרונים. ואז אתה תסתכל לי בעיניים, ותנשק אותי.
והכל יהיה כל כך לאט.
ואז זה פשוט יקרה.
אבל החיים לא תמיד כמו בסרטים,נכון?" הוא פולט יבבה חנוקה.
"אני רוצה שתדע,שהיית האביר שלי.
היית האביר על הסוס הלבן.
הצלת אותי,ובלעדייך לא הייתי יכולה לעשות את זה. לא הייתי יכולה לקום בכל בוקר ולהגשים את החלומות שלי אחד אחרי השני.
הפכת את החיוך המזויף שלי לאמיתי. גילית מתי אני משקרת, גרמת לי לעשות כל כך הרבה דברים שלא חלמתי לעשות.
איתך שתיתי בפעם הראשונה.
איתך הלכתי לנשף בפעם הראשונה.
איתך הרגשתי את כל...הדברים האלה בפעם הראשונה.
איתך הצלחתי לחיות.
זה צריך להיגמר עכשיו,לוקאס.
אני לא מצטערת,כי זה פשוט קורה.
תמיד ידעתי שזה יקרה.
גדלתי אל תוך העתיד הזה" ידי עולה ללטף את לחיו ברכות.
זיפים החלו לבצבץ עליה מתוך ימים של חוסר גילוח. והם השתפשפו בידי. הוא מייבב בבכי. נשימותיו קצרות.
"לא.ג'יימי.... אני מתחנן,אל תוותרי... אולי,אולי נוכל ל-. אולי הרופאים יחשבו על משהו חדש. אולי נספק לך עוד דם ו..."
"ששש.... הכל יהיה בסדר,אהובי"
אהובי. המילה מזמרת בחדר. מתגלגלת על לשוני ומחליקה החוצה בעדינות.
"אל תוותרי.." הוא מתחנן.
"הפעם,אני לא מוותרת" אני לוחשת.
"אני אוהב אותך,ג'יימי... לו רק היו לך עוד משאלות. לו רק היתה לך עוד משאלה. משאלה אחת שהיתה נותנת לך עוד שנה" הוא מתייפח.
16 משאלות, 16 שנים.
"אתה באמת מאמין בזה?"
"אני מנסה להאמין. במה עוד יש לי להאמין?" הוא לוחש.
"אני אוהב אותך, אני לא רוצה שתלכי. אני רוצה שתישארי פה, ותנשקי אותי ואז נלך הביתה ונקים בית ומשפחה וילדים, ואז נריב איתם שיסדרו את החדר ושיאכלו את ארוחת הערב עד הסוף.
אני רוצה שאת תהיי הדבר הראשון שאראה בכל בוקר כשאפקח את העיניים והדבר האחרון לפני שאלך לישון.
אני רוצה להספיק לאהוב אותך יותר.
אני רוצה לטוס איתך ברחבי העולם,ולטייל לאורך החומה הגדולה בסין ולרכב על פילים צבעוניים בהודו ולהתנשק עד שנצטרך מסיכת חמצן כי לא נפסיק לאהוב לעולם.
אני רוצה אותך איתי לנצח" הוא מתחנן שכל זה לא יהיה אמיתי.
הוא רוצה שחלוק בית החולים הזה ייעלם, והחדר הזה ייעלם, ואנחנו נגור יחד עם שלושה חתולים וכלב.
"הנצח הוא דבר ארוך מאוד..." אני מעירה.
"זאת היתה יכולה להיות הצעת נישואים מאוד מרגשת לולא היינו כבר נשואים" חיוך רך עולה על שפתיי.
״בבקשה,ג׳יימי.. תישארי עוד קצת. אל תעזבי אותי עכשיו״ מילותיו נקטעות בהשתנקויות חנוקות.
״הכל יהיה בסדר, לוקאס. תסמוך עליי״ אני לוחצת את ידיו.
״אל תלכי,ג׳יי..״ הוא מתחנן. ״אני צריך אותך פה״ עיניו על עיניי. ״אני אוהב אותך״ 
"אני רוצה שתעשה בשבילי משהו" הוא מוחץ את אצבעותיי ואני רוצה שהרגע הזה לא ייגמר.
"אני רוצה שתיקח אותי אל חוף הים. זאת היתה המשאלה האחרונה שלי.
אני רוצה למות עם השקיעה על החול הקריר,ולגעת בנצח שהים נותן לי"
"אבל הרופאים לא-"
"לא אכפת לי מהרופאים. אני רק רוצה אותך איתי.
אני רוצה שתבנה לך חיים חדשים.אני רוצה שתתאהב מחדש.
אני רוצה שתבנה בית ותמשיך לחיות.
אני לא רוצה שתתדרדר לאלכוהול או לכל דבר אחר.
אני רוצה שתתחבר מחדש עם ההורים שלך,שתסלח להם כי הם ההורים שלך. יש לך חיים ארוכים מספיק לעשות את זה.
אני רוצה שתלמד לשחרר" הוא מנענע  את ראשו.
"בבקשה,לוקאס.
תשחרר אותי" אני מנתקת את ידי מלחיו.
"אולי יש עוד..." אני מנידה בשקט.
"אין עוד. אין עוד תרופה,אין עוד זמן. תשחרר אותי,לוקאס.
וכולנו נהיה מאושרים"
"איך את תהיי מאושרת?" קולו סדוק.
"אני כבר מצאתי את האושר שלי..."
הוא אוחז בטבעת שעל ידי,ומושך אותה בעדינות. בשקט.
"אני לעולם לא אפסיק לאהוב אותך" הוא לוחש.
"אני יודעת. אבל יש הרבה סוגים של אהבה"
אנחנו מתחבקים בחוזקה.
ועכשיו אני סוף סוף מבינה.
אני מאושרת.

התגעגעתם?
לצערי....הסוף של הסיפור קרוב
0 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 7 8 9 ... 24 25 הבא »
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
ארכיון
...

"צרחות שצרחתי,נואשת,כואבת.בשעת מצוקה ואובדן.
היו למחרוזת שירים מלבבת לספר שירי הלבן"
-רחל המשוררת,ספר שיריי הלבן.